שלל הסופרות הצעירות שמציפות את שוק הספרים הישראלי, אין ספק כי יעל הדיה היא מן הבולטות שבהן. מה שהתחיל מספר ראשון ולא מוכר, בשם "הנפשות הפועלות" (הוצאת מעריב) המשיך בקובץ מופלא של שלוש נובלות – "שלושה סיפורי אהבה" (הוצאת עם עובד). אחרי פרסומו העניין כבר היה ברור. הדיה היא סופרת יחידה מסוגה.
כשקוראים את הסיפור הראשון מתוך "שלושה סיפורי אהבה", אי אפשר שלא להתמגנט אל סגנון הכתיבה המדויק המתאר מצבים אנושיים ורגשיים מורכבים, דרך סיטואציות שחושפות בכל רגע את נפשן הסדוקה של הדמויות. בכל ספריה מצליחה הדיה לגעת בהוויה ישראלית ספציפית מנקודות ראייה שונות. כל עלילותיה מבוססות על מערכות יחסים בין גברים לנשים ועל סיטואציות משפחתיות המתמודדות עם קשיי האהבה הסקס המוות והפרידה. את אלו היא שותלת לעיתים בעיר הגדולה, לעיתים בפרובינציה המרוחקת, אך בעיקר, בנבכיה הסבוכים של הנפש.
ב"חיות מחמד", הנובלה הראשונה, ניתן לראות איך היא עושה זאת, מרמת הנרטיב כולו ועד לרמת הפיסקה, כאשר היא בוחרת לטפל בנושא הזוגיות דרך עיניו של כלב נטוש. הסיפור מספר על גבר ואישה, שמכונים כך, ללא שמות ספציפיים, לאורך הסיפור כולו. הם נפגשים בפגישה עיוורת ומאמצים בלי להתכוון גור כלבים בעל עיניים של סופר. סיפור כואב על מאבק כוחות בין גבר לאישה שנדמה כי אינם יודעים את חוקי משחק האהבה על בוריו ומתבלבלים, נסוגים, ומנסים לנטרל את מוקשיו תוך כדי ההתאהבות. הסיפור מובא דרך עיניו הזרות של הכלב, שהדיה בירכה אותו באינטיליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. הכלב רואה הכל. את צרכיה של האישה, את ויתוריו של הגבר, את מערכות היחסים שלהם עם חבריהם, ואת ההיסוס המתמיד בסיפור האהבה הזה, שיכול, ממש כאילו היה הילד שלהם, לגרום לרעידת אדמה בחייו. "הוא רץ למטבח וריחרח את הצלחת שלו ושוב העביר עליה את לשונו, והפך אותה ובעט בה וגרר אותה על הרצפה, עד שנמאס לו והוא חזר לחדר השינה...הוא טלטל את הגרב באוויר ונהם, אבל הגרב, הגבר והאישה, לא שיתפו פעולה. הוא ישב ליד הדלת והביט במיטה המתנועעת בחושך. הוא התגעגע לגבר ולאישה".
הנובלה השניה בקובץ, "משחק האושר", עוסקת בזוג הורים מבוגר שמתגרש אל מול חיי הזוגיות הארעיים של בתו, ומכיל בתוכו שוב את נושא פירוק התא המשפחתי. אבל הסיפור השלישי, "מתי" מביא את הדיה לשיא יכולתה בקובץ, כאשר היא מתארת את ההתמודדות הבלתי אפשרית כמעט, של אישה שבעלה גוסס מסרטן כשברקע מתרוצצים שני ילדיהם הקטנים, וגם אישה צעירה שהייתה לו למאהבת, פעם מזמן, כשהיה איש בריא בן 30. הדיה כותבת את הסיפור משתי פרספקטיבות בגוף ראשון, כל אחת מהן של האישה האחרת, עד לסיום המקורי בו שתי התודעות מתאחדות לאחת, עד לכדי חוויה רוחנית.
בין המוות לאושר
הדיה כתבה עד כה ארבעה ספרים, שחלקם הפכו לרבי מכר ותורגמו לשפות זרות. בשנים האחרונות היא עוסקת בכתיבה טלוויזיונית לסדרה "בטיפול" שהצליחה לגעת ולרגש גם את הציניים שבינינו. הייחוד בכתיבתה מתבטא בכך שהיא בין הסופרות הבודדות שביכולתן להביא לעולם כתיבה המאופיינת בתיאורים עמוקים, דמויות חסרות פשרות ועולמות נפשיים מורכבים, וגם להצליח מבחינה מסחרית, בלי לאבד את הטאצ' האלגנטי של כתיבה במיטבה, ובלי להתנצל על כל זה.
הסופרת, ילידת שנות השישים, גדלה כילדה ירושלמית, שבילדותה השקיעה את מירב זמנה בלימודי פסנתר בתיכון של האקדמיה למוזיקה. בתואר הראשון למדה פילוסופיה עברית, ועבור התואר השני הרחיקה לניו יורק שם למדה ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת. היא עבדה כעיתונאית במשך עשר שנים, אך עזבה את התחום כדי להתמסר לכתיבה ספרותית. בנוסף להשתתפותה בכתיבת התסריט של "בטיפול" הדיה עוסקת כבר שנים בהנחיית סדנאות כתיבה ליוצרים מתחילים (אשכול נבו לדוגמא, הוא תוצר של אחת מסדנאותיה), וממיינת כתבי יד טרומיים, כלקטורית בהוצאת עם עובד. הדיה, המגדלת את שלושת ילדיה כאם חד הורית, ממעטת להתראיין ולהיחשף בפני התקשורת.
ספרה האחרון, "עדן" הותיר רושם אמביוולנטי כשיצא לאור, למרות שהקוראים והמכירות פסקו פה אחד כי הדיה ממשיכה לספק את המוצר. הספר שחמשת שעריו קרויים על שמות סטיקרים המודבקים על רכבה של הסופרת (נוסח "אין לנו על מי לסמוך רק על אבינו שבשמיים"), מגולל את עלילותיהן של חמש דמויות, כל אחת מנקודת הסתכלותה על העולם, ביישוב פיקטיבי בורגני בשם "עדן".
חייהן של הדמויות השונות מתערבבות זו בזו על ידי הקשרים עלילתיים של כל מקום קטן: דפנה, אישה צעירה שמנסה להיכנס להריון, אלי בעלה שמזיין מהצד את רוני בת ה-16 – (אשר הדיה טענה כי דמותה היא סוג של רטרוספקטיבה שלה על עצמה בגיל 16). הרומן מנסה להתמודד עם ישראל של תחילת שנות האלפיים, השוקעת בתוך שלולית עמוקה של משברים חברתיים פוליטיים וקפיטליסטים, כמו נושא הגירושים, גיל ההתבגרות, פערים בין הדורות ויחסי מין אסורים.
הביקורות הספרותיות ל"עדן" התעכבו על אורכו המוגזם של הרומן, על שימושיה הסטראוטיפים של הדיה בבניית הדמויות מבחינה סוציו-פוליטית, ועל היריקה החדה במציאות פניה של החברה הישראלית, גם אם היא בגדר בדיה. למרות הצלחתו של הספר, ישנה אפשרות כי קשיי הקבלה שלו חלו בעקבות התקבלותו החמה של רב המכר הקודם, "תאונות", שאף זכה בפרס ספיר לשנת 2002.
שבע שנים לפני עיסוקה של הסופרת בהורות בורגנית, יצא לאור "תאונות", המתרחש, בדומה ל"שלושה סיפורי אהבה", בתל אביב של שנות ה- 90. הסיפור מתאר זוגיות בין משפחות חד הוריות, פער דורות, כמיהה לילד מול אובדן הורה, ומערבב באופן בלתי פוסק בין המוות והאושר.
הנושאים עליהם היא כותבת מטופלים דרך פריזמה אישית, כאשר בידה האחת היא אוחזת את העט, ובידה השניה נדמה שאוחזת סכין מנתחים אשר מפרידה בין רבדי הנפש ופורשת אותם על פני העלילה, מהלך שיכול לעורר בקורא רגשות חזקים והזדהות משמעותית, לצד תחושה של פירוק מקומי מייאש, אשר בסופו עומדת האהבה, ומיד אחריה, סימן שאלה.
הדיה שמתחייבת לעצמה לכתוב כל ארבע שנים ספר, עמדה בינתיים היטב במשימה, וגם אם לא תעשה זאת על פי לוח הזמנים שהקציבה, כנראה שנמשיך לשמוע את קולה דרך דמויות בדרמות הטלוויזיוניות של הפריים טיים.
