סגן עורך המוסף הספרותי נעלם ביום ראשון לפנות ערב, ומשאיר הכל מאחור: את תחרות הסיפורים השנתית של המוסף; זו שהוא בעצמו זכה בה פעם ואחריה לא כתב עוד כלום; את הפרויקט המיוחד על הסופר המצליח גרא יזרעאלי, שאף פרס אינו מספיק לו; את רותי, מדריכת קבוצות ההרזיה, שבזה בסתר לבה לשמנים, משקרת ללא הרף ומנסה לכתוב סיפור לתחרות; את עיסאם, שותפו לקבוצה הפוליטית שקץ בדו-קיום ומת לעזוב; את אלעזר, עורך המוסף הספרותי, שמנסה להיזכר באהבתו לאשתו ואת דגנית המגיהה שנובלה פרי עטה, "נבולה", נמכרה ב-124 עותקים עד כה.
"חיי מדף" מאת נועה ידלין הוא קומדיית נימוסים שנונה ומקורית, המשרטטת דיוקן מדויק וחסר רחמים של עולם הספרות הישראלי, ודרכו גם של התרבות העכשווית בכלל: על הנפוחים ועל סרי הטעם, על חסרי העומק ועל נעדרי המוסר, על האומללים בעלי התהילה ועל האומללים שמנסים לזכות בה.
הצצה אל הפרק הראשון:
לא התמונה במקומון ולא הביקורת של נעמן הותירו את רישומן על אלעזר ביטון, עורך המוסף הספרותי, ולכל הפחות, את הרישום הרצוי לא הותירו.
אלעזר לא נהג להקדיש תשומת לב יתרה למגיהיו: רבים מהם הלכו סביבו ובאו בחמישים ואחת שנותיו, ומעולם לא הצליחו אלא להצדיק במרץ את מעמדם הנחות. פה ושם שלט מי מהם בשפה העברית באופן שלא היה מחפיר באופן מוחלט, אבל בכך לא היה די כדי לבטל את קווי המתאר שאפיינו, כך לפחות היה נדמה לו, את כולם: אותה טרחנות מובנית של מי שחייו בפסיק ופרנסתו במקף; אותה יוהרה שבלית ברֵרה, של מי שבזים לנייר העיתון רק מתוך כמיהה סמויה, כזו שלא תתממש אף פעם, לכתוב בין דפיו; אותה הליכת אופסיים עלובה, גבנונית, משתרכת, של מי שאין בהם להט, והם נעים בין החדרים בחוסר תוחלת, מכלים שעות חסרות משמעות, רק שיבוא כבר הערב. אלעזר התקשה לדמיין את טיבו המדויק של ערב כזה, אבל בדבר אחד היה משוכנע: המדובר בערב שאין בו ברק.
אבל כל אלה לא היו מפריעים לו כל כך, אילולא היו מלוּוים על פי רוב באיזו תחינה דוויה, יבבנית, שייאות אלעזר ויקרא בכתביהם. לכולם היו כתבים. אם להודות על האמת, גם בכך לא הפגינו המגיהים ייחוד יוצא דופן: גם לכתבי הנדל"ן היו כתבים, ולעורכות צרכנות בחופשות לידה היו כתבים, ולעורכי חדשות "רעבים" — צמרמורת עברה באלעזר כששמע את הביטוי בישיבות העורכים — היו כְּתָבים, ולכַתָבים עילגים, חלקם מפגרים מוחלטים, היו גם כן כְּתָבים. כן, כְּתָבים היו לכולם, אבל שכל לא היה לאיש.
אלעזר שטם את הבקשות האלה, שטם את כולן, אבל יותר מכול שטם אותן כשבאו מן המגיהים. כתבי נדל"ן, בעלי טורים בנושאי אבהות ועורכות מוספי תעופה כתבו אמנם דברים גרועים ביותר, גרועים באותה מידה; אבל היה בהם משהו פשוט, שאיפשר לו להשיב את פניהם ריקם ללא כל קושי. בינו לבין עצמו נהג אלעזר לדמות אותם למין קופים: בבונים שמחים בחלקם וריקים מדעת, שדבר אין בכוחו להזיזם מדעתם המצוינת על עצמם. ברגליים קלות היו ניגשים אל חדרו, פותחים את הדלת מבלי לדפוק כמעט, מניחים על שולחנו דבר־מה ומבקשים שיקרא — כך בדיוק, כאילו אין לו דבר בעולם לעשותו — ועל פניהם הבעה של צנעה מזויפת, כזו השמורה לאותם היודעים שהם אמנם בתחילת הדרך, אלא שעובדה ביוגרפית זו עומדת בסתירה מוחלטת לרמה שהפגינו ממש בדפים אלה, כאן.
"נדמה לי שזה לא רע," היו אומרים בקול, אבל עיניהם היו אומרות לאלעזר: "לא רע? אתה ואני יודעים שזה מצוין."
כן, אלעזר תיעב אותם למדי, אבל כמעט חיבב את הקלילות שבה התנהל המשא ומתן: באותה גולֶמיות שבה ניגשו אליו מלכתחילה, כך גם קיבלו את גזר דינם. אמנם לפעמים רוחם נפלה מאוד; פעם או פעמיים אפילו בכו בפניו, אבל אפילו אז היתה זו נפילת רוח נקודתית, בכי תחום, מוגבל, פשוט ומובן. כעבור רגע היו מתעשתים, אומרים לו תודה או לא אומרים, והולכים משם. אחר כך היה רואה אותם במסדרונות — לא ניכר שאלעזר הותיר בהם כל חותם.
לא כך היה הדבר אצל המגיהים והמגיהות. הוא כבר ידע לזהותם מתרגשים עליו: בשבועות לפני שפנו אליו היה רואה אותם מסתובבים בשפלות רוח נמוכה במיוחד, נכאה אף יותר מן הרגיל. כשפתאום היה נתקל במבטם בטעות, היתה איזו נהרה בלתי צפויה זרוחה על פניהם, כאילו זכו באישור מעודד לדבר־מה שעוד לא עשו. באותם שבועות נדמו פתאום המגיהים כאילו יש להם תקווה, ואת התקווה הזאת טוו סביבו כמו קורים מאוסים, מעוררים בו רגשות אשם מראש.
כשכבר הגיע הרגע, כמעט שמח. שש לשים קץ לסבלו ולסבלם. ובכל זאת, הלאות! אילולא הלאות היה אולי מוצא בלבו פחות בוז למצוקתם. באיזו הססנות, גמגמנות כמעט, היו פותחים פיהם לומר דבר; באיזו רפיסות דחולה ורחומה היו שולפים את פרי העט שהחביאו מאחורי גבם. אחר כך היו באים לקבל את גזר הדין, והנכאות דבקה בהם מאז כמו צלקת. ועליו היה מוטל להמשיך אחר כך ולסבול אותה — נכאות בלתי מתרפאת, מאשימה — עד שהיו מקבלים משרה אחרת או פונים לענייניהם. כמה סבל! מצעד של כסילים, נחשול של איוולת, בזה אחר זה אחר זה אחר זה.
את דגנית שכטר — מגיהה בלתי חשובה לכל הדעות — לא סבל אלעזר באופן מיוחד, וזאת אף שעמדה בכל הקריטריונים כמעט: שחיחות והשתרכות ואפסוסיות מהולות ביוהרה וכיוצא באלה. בכולם עמדה, למעט אחד: מעולם לא הראתה לו כלום. ולא זו בלבד שלא הראתה לו כלום, אלא שמעולם לא הרכינה ראש או צידדה עין מבועתת באופן שיש בו כדי לרמוז שבכוונתה לעשות כן, או לכל הפחות, שהיא מייחלת לעשות כן.
הדבר בפני עצמו לא הפריע לו, כמובן. אדם אחד פחות לקרוא ביצירותיו. ומדוע שדווקא בכתביה יהיה מעוניין? הרעיון היה מגוחך. לא. מה שהפריע לו היה העיקרון: הוא חשד שהיא סבורה שהיא מיוחדת. האם היא סבורה שהיא מיוחדת? הוא לא היה בטוח, אבל עצם הרעיון היה בלתי נסבל.
בלית נקודה לאחוז בה, נדמתה דגנית זו בעיניו כסוררת. דברים רבים החליפו ביניהם, כמובן. את ההגהות שגמר לקרוא היתה אוספת מחדרו, מאזינה בקפידה ומצייתת תמיד להוראותיו; את הפיצה, או הזיוה, או הפרגית בפיתה שהיו מזמינים בימי ראשון בערב היו סועדים כולם בצוותא, וגם היא וגם הוא היו סועדים שם, וגם הלצות אחדות ודאי עברו ביניהם פה ושם. אבל מעבר לכך — שום דבר. לגשת אליו, לגשת במובן העמוק של המילה, לא ניגשה אף פעם. ומה שהרגיז אותו באמת היה איזה עיוות שהתעוות בדעתו נוכח אי־סדר פעוט כל כך — הוא כבר לא ידע לראות אם דגנית זו יש בה אמנם ייחוד מסוים, כלשהו, או שמא דבר אין בה מלבד אותו סירוב עיקש לחלות את פניו.
והיה, כמובן, הסיפור עם הספר. אלעזר אמנם לא סבל את כל אותם סופרים בעיני עצמם, אסקופות של עילגות ונרפות־דעת שהיו מתרפסות למרגלותיו, שלא יפרסמו לעולם דבר, ואם יפרסמו, שומה עליו שיהיה כולו עליבות והבל; אבל עוד פחות מכך סבל את אותם שחצנים בני תשחורת שמישהו פירסם להם משהו, ונתן מבלי דעת תוקף לגאוותנותם. הם היו גרועים יותר משום שהיו טיפשים פחות, ומשום שגרעין קלוש של דבר־מה בכל זאת פיעם בחלקם, וסיפק להם משענת רצוצה להיתלות בה.
דגנית. לאלעזר התחשק לכלוא אותה בין מרכאות. "דגנית". כן, כך יאה יותר. שם טיפשי כל כך. האם בכוונתה להיות דגנית הסופרת? או שמא דגנית המשוררת? אלעזר לא קרא את ספרה, כשהתפרסם עוד לא הכיר אותה בכלל. אלכס נעמן קרא אותו, ובכך היה די. אלכס נעמן קרא אותו, ואלכס נעמן הילל אותו. זה לא יכול להיות ספר מוצלח.
"חיי מדף" מאת נועה ידלין, הוצאת כנרת זמורה ביתן. 302 עמ'
>>מכה או מלכה: הלן מירן בעירום