גילה אלמגור (צילום: גיגי)
גילה אלמגור. לא סינדרלה | צילום: גיגי

"באתי לעולם מנקודת זינוק אפס", סיפרה גילה אלמגור על עצמה בנאום זכייתה בפרס ספיר בשנת 2004, "הורי ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים. לא הכרתי את אבי. הוא נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי על ידי צלף ערבי. גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה, בבית שהיה בו מעט מאוד, ולמדתי להבדיל בין טוב לרע, למדתי להיאבק ולהיכשל, ולפעמים גם לנצח. המעמד הזה הוא ניצחון".

בספרה החדש והרביעי, "כוכבים יש רק בשמיים", מביאה אלמגור את סיפור חיה הקשה ורווי המסעות. "אני לא רואה בספר אוטוביוגרפיה", היא אומרת, "אלא יותר שביבים של זיכרונות". דרך פרקים קצרים, הספר מביא את חווית האודישן הראשון שלה בבית הספר לשחקנים של "הבימה", מפגש עם פליטי השואה בעיירה הקטנה פתח תקווה ומגורים בצריף עם אם חד הורית נדיבה, דומיננטית ומורכבת.

במשך זמן רב פנו העורך חיים פסח והוצאת ידיעות אחרונות אל אלמגור בניסיון לשכנע אותה להעלות את סיפור חייה על הכתב. "בסוף שכנעתי את עצמי שהוצאת הספרים נותנת לי כאן הזדמנות", היא מספרת, "והחלטתי שאנסה לכתוב בדרכי את סיפור חיי, ולא כאוטוביוגרפיה קלאסית. טיפין טיפין אספתי את הסיפורים, חלק ארוכים וחלק קצרים, חלק זיכרונות קלילים ואחרים קשים. אני ישנה מעט מאוד, ובלילה אחרי הצגה האדרנלינים מתפוצצים בגוף. אז ישבתי וכתבתי".

"כל החיים אני מחפשת פירורים"

אין תמונה
"כוכבים יש רק בשמים". שביבים של זכרונות

אלמגור, שבגיל שבע עשרה עזבה את בית אמה בפתח תקווה ויצאה לעיר הגדולה כדי להיות שחקנית, הפכה למלכת הקולנוע והתיאטרון הישראלי. לאחר שנים של ייצוג ישראל בעולם כאמנית, כיהון כיו"ר ועדת התרבות של עיריית תל אביב-יפו וכתיבת תסריטים וספרים, מביאה אלמגור את הספר הזה, ובתוכו - את עצמה. אישה רגישה, חזקה, שאפתנית, שהשתלבה כחלק בלתי נפרד בעשייה הבימתית בארץ, מאז שנות החמישים.

כסופרת, אלמגור פרצה עם ספרה הראשון, "הקיץ של אביה", שיצא בשנת 1985 ועובד לסרט מצליח ולהצגת יחיד בכיכובה. "כתבתי אותו מבלי לחשוב", היא מספרת, "כדי להציל את נפשי מתוך שברון והתמוטטות וכדי לא להשתגע. אין לי מילה אחרת. אביה זו הילדה שהייתי. כשיצאתי לאוויר העולם, העברית הייתה שפה חדשה, ואימי רצתה לקרוא לי על שם אבי מקס, שנרצח לפני שנולדתי. האחות בבית החולים אמרה 'אולי תקראי לה אביה' על שם אביה, כי מקס זה שם של בן'. בסוף אמא שלי רצתה שיהיה בשם שלי שמחה, ולכן נקראתי גילה. 'כוכבים יש רק בשמיים' נכתב ממקום בוגר - אני כבר לא הילדה שהייתי, ולכן גם הנגיעות בילדות הן כבר ממקום אחר".

"אני לא חושבת שאני סינדרלה. גדלתי לתוך הילדות שגדלתי בה, ובדיעבד הילדות הזאת בנתה את המשהו שהוא אני. יש אנשים שהחיים עוברים על ידם, לא נוגעים בהם ולא משאירים שריטה. מאז שאני ילדה, הסתובבתי בעולם בתחושה של לראות ולספוג ולא לשכוח כל מה שאני רואה. ניהלתי יומנים מאז שידעתי לכתוב, ועד היום אני כותבת לעצמי פתקים ומשליכה אותם לאסלה. אני חושבת על אמא שלי ועל הערכים והנדיבות שנתנה לי ולעולם. היא דיברה כל כך מעט, אבל מה שהיא אמרה נשאר מקובע בתיק הזיכרונות שלי. היום יש נשים חד הוריות שבוחרות לגדל ילדים לבד, אבל בזמנו זה לא היה חלק מהתרבות ומהגישה. ילד היה חלק ממשולש, והמגע הזה של אבא ואמא משני הצדדים בונה בטחון וכוח ראשוני, שלי לא היה. וגם בספר אני כותבת על החסר הזה שלא התמלא והיום, כשאני למעלה משבעים, אני מרגישה כמו ילדה יתומה שנעשה לה עוול. אמא שלי לא דיברה על אבא שלי, ולכן אני כל החיים מחפשת פירורים".

בספרה מתארת אלמגור רגעים אישיים מהתבגרותה, כמו סיפור בו אמה גילתה פליט שואה אחוז טראומה וטיפלה בו במסירות, או סיפור אחר בו מצאה את בית ילדותו של אביה בגרמניה ולאורך כל הביקור פרפר התיישב לה על היד ולא עזב. "רציתי לגעת בקירות ובאבנים", היא כותבת, "כשעמדתי מול המדרגות חשבתי לעצמי 'פה לימדו אותי לטפס אחת שתיים שלוש'. שתיתי בצמא כל דבר. כשאני שומעת שמישהו נהרג והשאיר אישה בהיריון, ויחד איתה ילד שלא יזכה להכיר את אביו, אני מיד מוכנה לאמץ את הילד הזה".

אין תמונה
אלמגור. מוכנה לאמץ כל יתום
עושה דברים טובים, פוגשת אנשים טובים

מתוך סיפור חייה האישי בחרה אלמגור להקים את "קרן המשאלות" על שמה, שפועלת כבר 34 שנים ומלווה ילדים חולי סרטן, תורמת לאיכות החיים של הילדים ומשפחותיהם, ומארגנת טיולים בארץ ובחו"ל. גם חוויות אלו היא מביאה בספר: "קרן המשאלות זה מפעל חיי. אם ישכחו שהייתי שחקנית מפורסמת יום אחד זה בסדר, אבל זה משהו שהייתי רוצה שימשך גם אחרי. מדהים לראות שבמחלקת הילדים בבית החולים אין כמעט בכי של ילדים. אני כל כך אסירת תודה שהם נתנו לי להיכנס לעולם שלהם, כי זה סידר את קנה המידה בחיי. אמא שלי פעם אמרה לי 'תעשי דברים טובים ותפגשי אנשים טובים", ודרך העשייה של הקרן למדתי שהיא צדקה".

במקביל להשקת הספר החדש, אלמגור ממשיכה לעלות על בימות התיאטרון ואף מקליטה בימים אלה דיסק עם אוהד חיטמן ויואב גינאי. "יואב גינאי (שכתב בין השאר את "דיווה" של דנה אינטרנשונל) כתב לי שיר ליום הולדת 70 ושרתי אותו מול קהל ברוב אומץ וחוצפה. בעקבות השיר המנהל שלו הציע שנעשה יחד דיסק, ועכשיו אנחנו עובדים על השירים, ביניהם וידוי של אלכסנדר פן ושיר שכתב לי אריס סאן בזמנו. זאת עבודה מאתגרת במיוחד".

"אני מקבלת מכתבים ותגובות מדהימות לספר", היא מספרת. "דבר מדהים שקרה לי לאחרונה הוא שבספר כתבתי שלמדתי בחיי המון, אבל לא לנגן על פסנתר. אחרי שהספר יצא קיבלתי גלויה מאישה שהציעה ללמד אותי פסנתר. לצערי איבדתי את הגלויה במלון באילת, ואין לי דרך להגיע אליה ולהודות לה. אז אם במקרה היא קוראת את הכתבה הזו - היא חייבת ליצור איתי שוב קשר, ואני חייבת להודות לה. רק על המחווה הזאת היה שווה לי להעלות את כל סיפור חיי על הכתב".

"כוכבים יש רק בשמיים", הוצאת ידיעות ספרים, 251 עמ'.

>>פרס על מפעל חיים למחזאי יהושע סובול