הספר של הנס פאלאדה, על כל 671 העמודים שלו, הפך כבר מזמן לרב מכר בינלאומי. "לבד בברלין" מבוסס על סיפור אמיתי ונכתב על ידי סופר רב-מכר נועז שראה איך חייו מתפוררים תחת המשטר הנאצי. הרומן מתאר בתיאורים מדויקים את החיים בברלין תחת המשטר הנאצי, ומספר את קורותיו של זוג ממעמד הפועלים שמחליט לנקוט עמדה נגד המשטר בעקבות נפילתו של בנם בחזית.
מצוידים בתחמושת של צער ומועקה מול העצמה המאיימת של הרייך הם מאמצים שיטת התנגדות מחתרתית פשוטה - פיזור גלויות הסתה ברחבי העיר – שמצליחה לשלוח את הגסטפו הזועם בעקבותיהם, וחושפת עולם של שכנים מפוחדים ומלשנים ציניים שמוכנים להסגירם בכל רגע. זהו רומן היסטורי סוחף ומותח, המדבר על הצדק שנשכח בתקופה האפלה בהיסטוריה.
פרק 1
הדואר מביא חדשות רעות
הדוורית אווה קְלוּגֶה עולה בצעדים איטיים במדרגות בבית מספר 55 ביַבְּלוֹנסקי שְׁטְרָאסֶה. תנועותיה איטיות כל כך לא רק מפני שחלוקת הדואר הזאת מעייפת אותה, אלא גם משום שבתיק שלה טמון אחד מאותם מכתבים שהיא שונאת למסור לנמענים. ועכשיו, ממש בעוד רגע, היא חייבת למסור אותו למשפחת קְווַנְגְל המתגוררת שתי קומות למעלה.
לפני כן עליה למסור למשפחת פֶּרְסִיקֶה בקומה שמתחתם את מכתב ההדרכה. פרסיקה הוא ממונה רשמי או מנהל פוליטי או מה שזה לא יהיה במפלגה – אווה קלוגה עדיין מבלבלת בין כל המשרדים האלה.על כל פנים, אצל הפרסיקים חייבים לברך ב"הייל היטלר!" ולהיזהר מאוד במה שאומרים. זאת חייבים, כמובן, לעשות בכל מקום, ורק לאנשים מעטים יכולה אווה קלוגה לומר את מה שהיא חושבת באמת. היא לא מתעניינת כלל בנושאים פוליטיים, היא פשוט אשה, ובתור שכזאת היא חושבת שלא הביאו ילדים לעולם כדי לירות בהם למוות. יתר על כן, משק בית ללא בעל הוא חסר ערך ובינתיים אין לה כלום, לא שני הבנים, לא בעל ולא משק בית. במקום אלה היא חייבת לסתום את הפה, להיזהר בכל מילה שהיא אומרת ולחלק מכתבים מגעילים המגיעים בדואר צבאי, שלא נכתבו ביד אלא במכונת כתיבה ושם השולח המתנוסס עליהם הוא שמו של השליש הגדודי.
היא מצלצלת אצל הפרסיקים, אומרת "הייל היטלר!" ונותנת לשתיין הזקן את מכתב ההדרכה שלו. על דש המקטורן שלו מוצמדים סמל המפלגה והסמל הלאומי והוא שואל: "מה חדש?"
היא משיבה: "לא שמעת את ההודעה המיוחדת? צרפת נכנעה",
פרסיקה לא מרוצה ממנה כלל וכלל. "פְרוֹילַיין, את זה אני יודע כמובן; אבל את אומרת את זה כמו מי שמנסה למכור לחמניות! את צריכה לקרוא את זה בהתלהבות! להגיד את זה לכל אלה שאין להם רדיו כדי לשכנע את הרוטנים והמתבכיינים שעוד נשארו! גם במלחמת הבזק השנייה יכולנו לנצח ואז קדימה, ישר לאנגליה! בעוד רבע שנה נגמור עם האנגלים, ותראי איך שהפיהרר ייתן לנו לחיות! האחרים ימשיכו לדמם ואנחנו נהיה אדוני העולם! בואי, כנסי, בחורה, תשתי איתי שנפס! אַמַלִי, אֶרְנָה, אוגוסט, אדולף, בַּלְדוּר – כולם לבוא הנה! היום אנחנו מתפרפרים, לא נוגעים בשום עבודה! היום אנחנו שותים, ואחר הצהריים נלך אל הזקנה היהודייה בקומה הרביעית והכלבה הזאת תצטרך לתרום לנו קפה ועוגה! אני אומר לכם, מעכשיו אין לי יותר רחמים!"
בשעה שהר פרסיקה, המוקף בבני משפחתו, משלהב את עצמו בתיאורים נרגשים יותר ויותר ומתחיל להגיר לגרונו את כוסיות השנפס הראשונות, הספיקה הדוורית לטפס לקומה למעלה ולצלצל בדלת של הקוונגלים. היא כבר אוחזת את המכתב ביד ומוכנה להמשיך הלאה. אבל היום יש לה מזל, לא האישה - שבדרך כלל מחליפה איתה כמה מילים ידידותיות - אלא הבעל עם הפנים החדות כפני ציפור, השפתיים הדקות והעיניים הקרות, הוא הפותח את הדלת. הוא לוקח את המכתב מידה בלי לומר מילה וסוגר את הדלת מול האף שלה, כאילו הייתה גנבת שצריך להיזהר מפניה.
אווה קלוגה מושכת בכתפיה ויורדת במדרגות. יש אנשים שהם פשוט כאלה; מאז שהיא מחלקת את הדואר ביבלונסקי שטראסה, האיש הזה עוד לא דיבר אתה, מטוב ועד רע. טוב, שיהיה, היא לא תצליח לשנות אותו, הרי אפילו את הבעל הפרטי שלה, שבזבז את כל כספו בישיבה במסבאות, בהימורים ובמרוצי סוסים, והופיע בבית רק כשנשאר בלי פרוטה, לא הצליחה לשנות.
אצל הפרסיקים השאירו את דלת המסדרון פתוחה ומהדירה נשמע שקשוק כוסות ורעש חגיגת הניצחון. הדוורית מושכת בזהירות את דלת המסדרון כדי לסגור אותה וממשיכה לרדת במדרגות. תוך כדי כך היא חושבת שזו בעצם חדשה טובה כי הניצחון המהיר על צרפת, מקרב את השלום, ואז ישובו שני הבנים הביתה.
אבל לתקוות הללו מפריע הרגש המטריד שאנשים כמו הפרסיקים יעמדו אז בראש הסולם. שאדונים כאלה יהיו השליטים ואנשים תמיד ייאלצו לסתום את הפה ואף פעם לא יורשו להגיד את מה שיש להם על הלב, גם זה לא נראה נכון בעיניה.
לרגע היא חושבת גם על הגבר בעל פני הציפור, זה שמסרה לו את המכתב מהדואר הצבאי, ועל היהודייה הזקנה רוזנטל, שגרה למעלה בקומה הרביעית, זו שאנשי הגסטפו לקחו את בעלה לפני שבועיים. עליה באמת צריך לרחם, על האשה הזאת. לרוזנטלים היתה בעבר חנות ללבנים ומצעים בשדרת פְּרֶנְצְלַאוּ. ואז העבירו אותה לארים ועכשיו הבעל, שגילו בוודאי לא רחוק משבעים, איננו. לא ייתכן ששני הזקנים האלה עשו אי פעם רעה למישהו, תמיד היו מוכנים לרשום, גם בשביל אווה קלוגה כשלפעמים לא היה לה כסף ללבני ילדים, וגם הסחורה אצל הרוזנטלים לא היתה גרועה או יקרה יותר מאשר בחנויות אחרות. לא, זה לא נקלט בראשה של אווה קלוגה, שאדם כמו רוזנטל גרוע יותר מבני משפחת פרסיקה, רק מפני שהוא יהודי. וכעת יושבת האשה הזקנה שם למעלה בדירה, גלמודה, ואינה מעזה עוד לצאת לרחוב. רק אחרי רדת החשיכה היא הולכת לערוך את הקניות עם כוכב היהודים שלה וכנראה סובלת חרפת רעב. לא, חושבת אווה קלוגה, אפילו אם ננצח את צרפת עשר פעמים, אצלנו הצדק לא שולט...
ובזאת כבר הגיעה אל הבית הבא והיא ממשיכה לחלק את הדואר.