אדגר סוטל, בן למשפחה בחווה מבודדת לגידול ואילוף כלבים, נולד אילם ומדבר רק בשפת הסימנים, הן עם בני אדם והן עם כלבים. מאז הולדתו מחוברת אליו הכלבה אלמונדין, המפגינה יכולת מופלאה לשמש בת לוויה. עם שובו הלא צפוי של קלוד, דודו של אדגר מצד אביו, פורצת סערה בביתה השקט של משפחת סוטל. כשאביו של אדגר מת לפתע, קלוד חודר בעורמה אל תוך חיי המשפחה.
"סיפורו של אדגר סוטל" הוא סאגה משפחתית נועזת על ילד ללא קול, שעולמו המאוכלס בכלבים אינו דומם כלל וכלל. הרומן המקורי נבחר בין הספרים המומלצים של מועדון הקריאה המפורסם של אופרה ווינפרי.
והנה הצצה אל הפרולוג בספר:
ההרבליסט נסוג אל תוך החנות, משאיר את הדלת פתוחה. מאחורי הג'ינסנג, מתחת למדף של קנקני יין, נחה ערמה סבוכה של קרני צבי. הוא חזר, בידו האחת קערת מרק קטנה, עשויה חרס, ובידו האחרת קופסת במבוק קטנה אף יותר. הוא הניח את הקערה על אבני המרצפת. מתוך הקופסה הוציא בקבוק זכוכית שנראה כאילו יועד לבושם ואולי לדיו. הזכוכית היתה גסה ומפותלת. קצהו העליון של הבקבוק היה חתום ושפתו העקמומית נאטמה בשעווה. בפנים נראה נוזל, שקוף כמי גשמים אך חלקלק ושמנוני. ההרבליסט הסיר את השעווה בציפורנו, צבט את הפקק בין האגודל לאצבע המורה, וממקום כלשהו שלף קנה ארוך ודק שקצהו נחתך באלכסון וחודד עד שהיה חד כמו מחט. הוא טבל את הקנה בבקבוק. כשנשלף, כמות מזערית של נוזל פיעפעה לתוכו וטיפה בהקה בקצהו. ההרבליסט כופף את גוו אל הסמטה ושרק שריקה חדה. כשלא קרה דבר, השמיע צליל של נשיקה באוויר שסימר את השיער שעל עורו של הגבר. הכלב בעל שלוש הרגליים צלע לעברם בגשם, כישכש בזנבו, ריחרח את כלי החרס והחל ללקלק.
"זה לא נחוץ," אמר הגבר.
"איך תדע אחרת מה יש לך?" אמר ההרבליסט. נימת קולו לא היתה חביבה. הוא הוריד את קצהו המחודד של הקנה עד שניצב במרחק שכמוהו כרוחב כף יד מעל מפרקתו של הכלב ואז החווה במפרק כף ידו תנועה עדינה כלפי מטה. חוד הקנה נפל וניקב את הכלב ושב ועלה. תחילה נראה שהחיה אינה מבחינה בדבר.
"אמרתי שזה לא נחוץ. בשם אלוהים."
ההרבליסט לא השיב. אז לא נותר מה לעשות אלא לעמוד ולהתבונן בזמן שהגשם ירד וחלף, כמעט בלתי נראה אלא במקום שבו קיפלה אותו הרוח.
כשהכלב שכב דומם, החזיר ההרבליסט את הפקק אל הבקבוק והידק אותו היטב. לראשונה הבחין הגבר בסרט הירוק הקטן שסביב צוואר הבקבוק, ועל הסרט שורה של אותיות הַנגוּל שחורות. הגבר לא ידע לקרוא הנגול, אך לא היתה לכך כל חשיבות. ממילא ידע מה כתוב שם.
ההרבליסט החליק את הבקבוק אל תוך קופסת הבמבוק. אז הצליף בקנה באצבעותיו, מעיף אותו אל תוך הסמטה, ובעקבותיו, בבעיטה, את קערת המרק. הקערה התנפצה על אבני הריצוף והגשם החל לשטוף את תכולתה.
"אסור לאף אחד לאכול מזה. סיכון קטן, אבל בכל זאת סיכון. יותר טוב לשבור מאשר להכניס פנימה. מבין?"
"כן."
"הלילה אני משרה ידיים בחומר חיטוי. את זה מבין?"
הגבר הינהן. הוא הוציא בקבוקון מכיסו. "פניצילין," אמר. "זאת לא תרופה. שום דבר לא מובטח."
ההרבליסט לקח את הבקבוקון מהגבר. הוא התבונן בו לאור הדם של הפנס וניער את תכולתו.
"כל כך קטן," הוא אמר.
"כדור אחד כל ארבע שעות. הנכד שלך חייב לקחת את כולם, גם אם הוא מרגיש יותר טוב לפני שהוא גומר אותם. אתה מבין? את כולם."
הזקן הינהן.
"אין ערובה."
"זה יעבוד. אני לא מאוד מאמין במקרה. אני חושב שכאן אנחנו מחליפים חיים אחד בחיים אחר."
ההרבליסט הושיט את קופסת הבמבוק. שיתוק הרעיד את ידו ואולי היה תשוש. הוא היה יציב כשהשתמש בקנה.
הגבר החליק את קופסת הבמבוק לתוך כיס מעילו. הוא לא טרח להיפרד לשלום, רק הסתובב וצעד במעלה הסמטה וחלף על פני בית המרחץ שממנו הוסיף קולה של דוריס דיי לחלחל אל תוך הלילה. מתוך הרגל הוא תחב את ידו לתוך כיס המעיל, אף שידע שאסור לו, מניח לקצות אצבעותיו לרפרף על שולי הקופסה.
כשהגיע לרחוב עמד מלכת ומיצמץ לנוכח בוהקם של שלטי הברים הססגוניים, ואז הציץ מאחורי כתפו בפעם האחרונה. הרחק מאחור עמד ההרבליסט הזקן בגשם, דמות כפופה שדישדשה על האבן והבוץ של הסמטה המרוצפת למחצה. הוא אחז ברגליו האחוריות של הכלב וגרר אותו משם, הגבר לא ידע לאן.
סיפורו של אדגר סוטל מאת דיוויד רובליסקי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 590 עמ'