ליזה גינזבורג (צילום: mako)
ליזה גינזבורג | צילום: mako

"התנאים הבסיסיים שדרושים לכתיבה מתקיימים בגלות: נוסטלגיה, בדידות עמוקה, ומעין חירות פנימית", כותבת הסופרת האיטלקייה ליזה גינצבורג, המבקרת השבוע בישראל. גינצבורג, נכדתה של הסופרת נטליה גינצבורג, תתארח היום ביחד עם הסופר האיטלקי אלסנדרו פיפרנו בכנס "כיסופים" לספרות יהודית, המתקיים בבית אביחי בירושלים.

"אני זקוקה לבדידות כדי לכתוב", היא אומרת בראיון מביתה שברומא, "ולנוסטלגיה - רק לפעמים. במצב של גלות יש הירואיות מסוימת, סבל שנגרם מנסיבות חיצוניות ומעניק לך איזה מתח מיוחד לחיים, כוח, מסוגלות, שמאוד נחוצים לכתיבה אמיתית. אמיתית, כלומר בלי שקרים עצמיים".

המפגש בין שורשים לכנפיים

גינצבורג, 42, נכדתה של נטליה ובתו של ההיסטוריון קרלו גינצבורג, נושאת את שם המשפחה הספרותי והמחייב הזה מאז נולדה. היא מקיימת אתו דיאלוג טעון זה שנים. "אני גאה בשם המשפחה של אבי", היא אומרת, "אבל אני חיה באיטליה - מדינה מלאה בדעות קדומות, כך שלגאווה שלי אין הרבה אפשרויות קיום.

"הרבה אנשים במיליה האינטלקטואלי לא מסוגלים לראות בי ובכתיבה שלי דבר עצמאי ונפרד משם המשפחה שלי. לפני ששה חודשים נולדה בתי. אני אשמח לספר לה את סיפורה של משפחת גינצבורג, אבל אם היא תישאר לחיות באיטליה - אני אשמח בשבילה שיהיה לה שם משפחה אחר".

למרות הכל מצליחה גינצבורג לקיים קריירה ספרותית עצמאית ופורייה. לפני ארבע שנים ראה אור בעברית הרומן הראשון שלה, "מצפה לסופה" (הספרייה החדשה). זה עתה סיימה לכתוב רומן חדש, המספר על אשה נשואה ואם לילדה, שמתאהבת בפסנתרן ידוע ועוזבת את משפחתה למענו. הרומן אמור לצאת לאור באיטליה במהלך 2010.

בכתיבתה עוסקת גינצבורג לא מעט במפגש בין שורשים וכנפיים - בין הכמיהה של האדם להתרומם ולהיות חופשי, ובין הצורך שלו בקרקע, בשורשים, בביטחון. "המפגש בין שורשים וכנפיים קיים בחייו של כל אדם, ובמיוחד אצל סופרים", היא אומרת. "העולם הפנימי שלנו, וכל האפשרויות שלנו לתאר אותו, קשורים בשורשים שלנו - במקום שבו נולדנו, במקורות שלנו.

"אני נולדתי באיטליה ואני איטלקייה, אבל למשפחה שלי יש שורשים בחלקים שונים של אירופה, אז ברור שאני לא מקורקעת כמו אדם שנולד במקום מסוים למשפחה שחיה שם דורות רבים. אני חושבת שיש לזה השפעה על הדימיון ועל היצירתיות. כשהשורשים רחוקים, הכנפיים יכולות לעוף לכל מיני מקומות.

"ההיסטוריה המשפחתית שלי מפוצלת גיאוגרפית, וזה עושה אותי סקרנית יותר, חסרת מנוחה. בחיים שלי ובכתיבה שלי אני מחפשת לעתים קרובות מקומות חדשים".

אלסנדרו פיפרנו, סופר ומבקר צעיר, העמיד את הקהילה היהודית ברומא על הרגליים לפני ארבע שנים כשפירסם את ספרו "The Worst Intentions". הרומן מגולל את סיפורה של משפחת סונינו. המספר בגוף ראשון הוא דניאל בן ה-33, שניחן באובססיות אירוטיות וברגישות יתר לנושאי מעמד וכסף.

הספר הוא מונולוג מריר-משעשע שמתאר את המשפחה האמידה ואת הידרדרותה הכלכלית, את הסבא היהודי בעל מפעל הטקסטיל, את אביו הוורקוהוליק, את אמו בעלת הנטיות להקרבה עצמית, את המאהבת של הסבא, את הנכדה של המאהבת וכו' וכו'. הספר הפך לרב מכר באיטליה וזכה בפרס קאמפיילו לספרי ביכורים.

אוהדים אדוקים ויריבים מרים

פיפרנו נולד ברומא ב-1972 לאם קתולית ולאב יהודי. הוא מלמד ספרות צרפתית באוניברסיטת רומא. בשנת 2000 פירסם ספר עיון שנוי במחלוקת שנקרא "Proust Anti-Jew" על מרסל פרוסט. הספר חולל מהומה ופילג את קוראיו לאוהדים אדוקים וליריבים מרים. "היחסים שלי עם היהדות הם מורכבים", אומר פיפרנו.

"באיטליה, ולא רק בה, אני נחשב סופר יהודי. אבל למעשה אני בכלל לא יהודי. אמי קתולית, ולא קיבלתי חינוך דתי משום סוג. זה מיקם אותי בעמדה מוזרה מאוד, רגל אחת בתוך העולם היהודי ורגל אחת מחוצה לו. קתולים רואים בי יהודי, יהודים רואים בי קתולי. זה מתסכל אבל במובן מסוים גם מרגש. אני נהנה מהיתרונות ומהחסרונות של שני העולמות. זה הורס אותי, אבל גם מאתגר אותי".

הרומן הראשון של פיפרנו נולד מתוך הצורך לכתוב על המשפחה, על השושלת, לברר משהו על חייו. "אבל זה קרה גם מתוך שאיפה להתחבר אפילו במקצת אל המסורת הספרותית שאני אוהב - הרומן היהודי-איטלקי הגדול: פרימו לוי, נטליה גינצבורג, ג'ורג'יו בסאני, איטאלו סבבנו ועוד.

"רציתי לעשות משהו שונה מהם, לצייר דיוקן חסר רחמים של הבורגנות היהודית ברומא אחרי מלחמת העולם, שכל מה שמעניין אותה זה לשכוח את מה שקרה ליהודים באירופה. הקהילה היהודית ברומא לא ממש אהבה את הספר".

פיפרנו אומר שהוא מעריץ את ה"דרך החילונית, האירונית והלא-מחויבת שבה הישראלים חיים את היהודיות שלהם". בחמש השנים האחרונות הוא עובד על רומן חדש, המספר על שני אחים שחיים יחד בסימביוזה.

הרומן מתחיל באח הבכור, שעובד כעיתונאי ונשלח ללבנון ב-2006 כדי לסקר את מלחמת לבנון השנייה. בשלב מסוים הוא נעלם, ואחיו הצעיר יוצא לחפש אותו. מטפורה ליחסים בין יהודי ישראל ליהודי אירופה? אולי. הרומן, בכל מקרה, ייקרא "The Inseparables".

בפאנל שיתקיים היום ב-13:30 בבית אביחי, וייקרא "מלים בתנועה", תשוחח הד"ר מרינה ארביב - מרצה לפילוסופיה ובעצמה ילידת איטליה, עם גינצבורג ופיפרנו על הקשר שלהם ליהדות, על היחסים עם ההורים - שניהם נולדו לאימהות נוצריות ולאבות יהודים - על הכתיבה, על הנושאים שמעסיקים אותם.

פיפרנו ביקר בישראל בילדותו, ויש לו כמה קרובי משפחה רחוקים כאן. "הזכרונות שלי מישראל לא לגמרי בהירים", הוא אומר. "אני זוכר שזה מקום קשוח, ושהישראלים תמיד גרמו לי להרגיש נחות. בעיקר הבחורות הישראליות. אבל ישראל השתנתה מאז, וגם אני".

גינצבורג ביקרה גם היא בישראל בעבר. כיצד היא מגדירה את מערכת היחסים שלה עם היהדות? "זו מערכת יחסים מסובכת", היא אומרת. "אני בורה בכל מה שקשור בדת, אבל כשזה נוגע להקשר דתי יהודי אני מרגישה קירבה מוזרה. משהו עמוק ורחוק שלא זר לעולם הפנימי שלי. זה רגש מעורב, אמביוולנטי.

"אבל אני חשה את היהודיות שלי במלואה כשאני קוראת על הנאצים ועל כל מה שקרה באירופה בין 1930 ל-1945. עכשיו זה הביקור השלישי שלי בישראל, ואני די סקרנית מהתגובה שלי, כי בכל פעם זו חוויה פנימית חזקה בשבילי. והפעם אני באה עם הילדה שלי, כך שזו חוויה חזקה אפילו יותר".