בעלי מלאכה
במאי ומלחין- קלינט איסטווד.
תסריטאי- פיטר מורגן ("פרוסט-ניקסון”, "המלכה").
שחקנים- מאט דיימון, ססיל די פרנס (“פודינג ארופאי") ג'ורג' ופרנקי מקלארן.

על מה הסרט?
שלוש דמויות- עיתונאית שחוותה מוות רגעי, אח שאיבד את אחיו התאום ומדיום שמדבר עם המתים- מחפשות ישועה.

על מה באמת הסרט?
אם לא משלימים עם העבר אי אפשר להתקדם אל העתיד.

הדבר הכי טוב בסרט
התאומים. האחים הקלארן, שזה תפקידם הראשון בקולנוע, מכמירים לבב בתור בניה של אם נרקומנית לא מתפקדת, ובעיקר בתור האח המתאבל המחפש לעשות קלוז'ר עם אחיו שעבר לעולם הבא.

הדבר הכי גרוע בסרט
שלושת הסיפורים נעים זה לצד זה לאורך הסרט ולא באמת מצליחים להתחבר ולהתאחד בצורה שלמה. המפגש המאכזב הסופי בין שלושתם קצר, לא משמעותי ומלאכותי להחריד, והוא תמצית ההגדרה של אנטי-קליימקס.

הסצנה שתלכו איתה הביתה
סצנת הצונאמי. העיתונאית הצרפתייה מאבדת את חייה לרגע לאחר שנתפסה בגל צונאמי אימתני השוטף עיירה אסיאתית שלמה. אמאל'ה!

הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
סצנת הסיום. מבלי לספיילר, מדובר בקיטש בשיאו.

הזווית היהודית
למרות שהמיסטיקה היהודית יודעת, לטענתה, די הרבה על החיים אחרי המוות, זה לא קיבל ביטוי בסרט, שנמנע בחוכמה מעיסוק בדתות ופונה לרוחניות נטו.

סקס
החרדה מהמוות דווקא ידועה כאפרודיזיאק לא קטנה, אך זה לא מקבל ביטוי בסרט שאין בו אף סצנת סקס. במקום זה מסתפק איסטווד בסצנת האכלה ארוטית דה-לה-שמעטא בעיניים סגורות בין דיימון ושותפתו לקורס הבישול, ברייס דאלאס הווראד (”הכפר”).

אין תמונה
איסטווד. מאכזב

אלימות
כמו בסדרה "עמוק באדמה" שהציגה לעולם מיתות שונות ומשונות גם כאן הדמויות זוכות למיתות מקוריות יותר או פחות והן מותקפות על ידי אלימות של הטבע, אלימות טרוריסטית ואלימות בני נוער. טוב נו, מוות זה לא עניין פשוט.

סטיילינג
לא ברור. הצרפתייה מסתובבת כל הסרט עם איזו תסרוקת תימהונית וחסרת משמעות, מאט דיימון השמין והזקין, והילדים נראים כאילו נלקחו מתוך אחד הסיפורים המדכאים של צ'רלס דיקנס, אותו מעריצה דמותו של דיימון.

פסקול
כהרגלו, מלחין גם הפעם איסטווד את הנעימות המרגשות המלוות את הסרט, והוא מצליח להימנע מקיטש ומהבחירה להכניס את המוסיקה במקומות הכי צפויים.

מה למדנו מהסרט?
שבחיים אחרי המוות אין משקל, יש ראייה של 360 מעלות ואפשר לבחור להיות כל האפשרויות בו-זמנית.

המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אתה בטוח שאיסטווד ביים את הסרט הזה? כי זה ממש לא מרגיש כמו סרט שלו.

המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
מוזר שאיסטווד בחר להתעסק עם תסריט על-טבעי כזה, וזה עוד אחרי שהצהיר כי סרטו "גראן טורינו" המבריק הוא סרטו האחרון. הכישלון לא יהרוס את הפילמוגרפיה הארוכה והמצוינת שלו, ונקווה שסרטו הבא על ג'יי אדגר הובר יהיה מוצלח בהרבה.

המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני תמיד אומרת שצריך להיזהר משרלטנים- בכל תחום- לא רק במיסטיקנים.

מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"החוש השישי”- כי גם שם מדברים עם מתים.
סרטים של קן לוץ'- בשביל הדיוק בתיאור מעמד הפועלים המדוכא של בריטניה.

שורה תחתונה
אחרי שורה של הצלחות מגיעה אכזבה מכיוונו של איסטווד, ונראה שאפילו לו עצמו לא היה ממש ברור מה הוא רוצה להגיד עם הסרט הזה, שלא מצליח להתרומם מבינוניותו לאיזושהי אמירה משמעותית ובעלת עניין. שלושת הסיפורים אינם מצליחים להתלכד באמת והמפגש הסופי ביניהם אינו מתגמל כלל, המהלכים העלילתיים מלאכותיים וצפויים, האווירה של הסרט כולו מונוטונית, חדגונית, ומעט נוקשה. למרות הנושא המעניין והמרתק כל אחד מאיתנו- איך אפשר להתגבר על המוות ומה קורה לנו כשאנו מתים- הטיפול של הסרט בנושא לא ממש יותיר בכם את חותמו לאחר הצפייה. 

זמן מסך
129 דקות.

>> לכל ביקורות הקולנוע