בעלי מלאכה
במאי ותסריטאי - אבי נשר ("סוף העולם שמאלה") בהשראת הספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.
שחקנים- אדיר מילר, מיה דגן, תובל שפיר (“השמינייה”).
כוכב אורח- אלי יצפאן.

על מה הסרט?
ישראל 68. ילד טוב חיפה-עילית מתחיל לעבוד כבלש עבור שדכן, ניצול שואה, בעיר התחתית, ובדרך מתאהב, מסתבך ומתבגר.

על מה באמת הסרט?
על אהבה. וגם קצת על ישראליות שנעלמה לבלי שוב.

הדבר הכי טוב בסרט
הנשים. אמנם הגיבורים הראשיים הם גברים, המבט הוא גברי והאווירה טסטוסטרונית, אך את עיקר הלב של הסרט מאכלסות דווקא דמויות הנשים, ובראשן דמותה התיאטרלית, הזוהרת והמרגשת של מיה דגן, כניצולת שואה רומנייה. בנוסף אליה בולטות גם הגמדה הנואשת לאהבה (בגילומה המשובח של התגלית- בת-אל פאפורה), הטינאייג'רית המורדת ומושא אהבתו של הגיבור (נטע פורת היפה והמוצלחת) ואפילו ירדן בר-כוכבא, בתור אמו של הגיבור, מצליחה לעצב דמות שלמה ומעניינת בזמן המסך המועט שלה.  

הדבר הכי גרוע בסרט
את הדרמה הגדולה באמת שומרים לסוף, ומסיימים אותה במהירות גדולה.

מתוך פעם הייתי (יח``צ: אייל לנדסמן,  יחסי ציבור )
דגן ומילר. משחק משובח | יח``צ: אייל לנדסמן, יחסי ציבור

הסצנה שתלכו איתה הביתה
מיה דגן, בהברקת ליהוק, במונולוג מרגש על חוויותיה בשואה. הרגע בו היא שובה את לב הקהל סופית. אם בתחילה המבטא שלה מרגיש מעט מוגזם ומזויף, מרגע זה הוא הופך ללא רלוונטי.

הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
סצנת הריקוד של הנערה והנערים ברחוב הייתה מעט מביכה, מזויפת ומלאכותית.

סקס
כמו השדכן בסרט, שלא מתעסק בכל המצ'ה-פצ'ה, אלא באהבה, כך גם הסיפור מתעכב על הנשיקה הראשונה ועל כל ההתרגשות טרום-הסקס. למרות המבקרת האמריקאית עם דיבורי האהבה החופשית ושריפת החזיות, בישראל המיליטריסטית של אז, שהאמינה יותר במלחמה, התמימות עדיין שלטה. את הסקס מייצגות הזונות של העיר התחתית, והוא משהו שעושים בסמטאות נדחות.

אלימות
דמותו של השדכן היא מתנגדת נחרצת לאלימות, הוא מתוודע לגיבור כאשר הוא מגן עליו מאלימות, ובאלימות מרומזת הוא מציל את כבודה של הגמדה.

סטיילינג
מבט נוסטלגי על ישראל של סוף שנות השישים. כשכולם עוד לבשו אותו דבר, והמילה סטיילינג עוד לא הייתה קיימת. את ניצני השינוי מייצגת הנערה מאמריקה עם הבגדים היותר מדי אופנתיים שלה. העיצוב התקופתי של העיר התחתית מרגיש קצת קולנועי מידי. 

פסקול
את פסקול הסרט כתב המלחין הצרפתי, פיליפ סארד, שכתב את פסי הקולי לסרטיו של רומן פולנסקי- "הדייר" ו"טס”. ואם זה לא מספיק בינלאומי בשבילכם, הוקלט הפסקול באולפני "אבי רוד" בלונדון. חוץ מהפסקול המרגש, משופעת העלילה, כיאה לארץ ה"לא נפסיק לשיר”, בשירים רבים מסרטים בוליוודים, שירי צופים, רוקנרול ו"החלונות הגבוהים” המשמשים גם כשיר נושא.

מה למדנו מהסרט?
את מה שמלמד אותנו השדכן: באהבה - הכול הפתעות.

המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אחת מהפעמים הנדירות שהסרט הרבה יותר טוב מהספר.

המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
השימוש של נשר בשואה היא התעסקות שטחית ולא רצינית, הוא משתמש בה באזכורים בלבד, ולא באמת אומר שום דבר שלא נאמר כבר עליה ועל היחס של הישראליות אליה.

המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
איזו נוסטלגיה! אתה יודע שבית הקולנוע של הגמדים זה אמיתי? אני זוכרת את הסיפורים.

מתוך פעם הייתי (יח``צ: אייל לנדסמן,  יחסי ציבור )
חזרה לשנות ה-60 כשכולם לבשו את אותו הדבר | יח``צ: אייל לנדסמן, יחסי ציבור

מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
סרטי בורקס ישראליים-בגלל העדות והמהגרים.
סרטי נעורים ישראליים- "אלכס חולה אהבה”, "אסקימו לימון”- למרות שכאן הכול הרבה יותר מעודן.
"הקיץ של אביה”- בגלל הגיבורים הצעירים, השואה, וישראל הישנה.
"אני והחבר'ה”- בגלל המספר, המבט לאחור ואחוות הנעורים.
"ורטיגו”- בשביל עיצוב השיער של מיה דגן התואם לזה של קים נובק.

שורה תחתונה
אחרי שני סרטיו המאכזבים של נשר, הגענו סקפטיים והתבדינו. מדובר בסרט משובח ומרגש, תסריט נהדר ומשחק מעולה של כל המשתתפים. הבחירה בשני קומיקאים כמו מילר ודגן לתפקידים ראשיים דרמטיים מתגלה כמוצלחת, ונשר מוכיח שוב שהוא אחד מבימאי השחקנים הטובים שיש. 

זמן מסך
112 דקות.

>>  מייקל לואיס רכש דירה חדשה