תודו שהיינו צריכים את זה, בדיוק עכשיו, דווקא הבוקר. בזמן שהעולם כולו לוחץ על ישראל ונדמה שהתדמית העולמית שלנו הולכת ומתדרדרת למחוזות לא מחמיאים, תעשיית הקולנוע הישראלית רושמת לעצמה עוד נקודת שיא בטקס "גלובוס הזהב", בו זכה "ואלס עם באשיר" בפרס הסרט הזר הטוב ביותר. הזכייה של "באשיר" היא החוליה האחרונה בשרשרת מפוארת של הישגים לה זוכה הענף הקטן והצנוע שלנו בשנים האחרונות, אחרי כל אותם תארים ופרסים שקיבלו "בופור", "מדוזות", "ביקור התזמורת" ואפילו "חסר מנוחה". בכירי התעשייה כאן בארץ רוצים גם הם להצטרף לריקוד, ויש להם רק ברכות, איחולים ופרגונים.
"אני מאוד שמח ומאושר בשביל ארי פולמן ובשביל הפקת הסרט שלו, וגם בשביל כל הקולנוע הישראלי", מפרגן רשף לוי, שאחראי בין היתר לסרט "אהבה קולומביאנית" ולסדרות הטלוויזיה "תיק סגור" ו"הבורר". "צפיתי בסרט ומאוד אהבתי, באמת יצירת מופת. אני לא מכיר את ארי פולמן מקרוב אלא רק מפגישות מסדרון, אבל נראה לי שמגיע לו".
אתה יכול לנסות להסביר את ההצלחה הגדולה?
"זה סרט מאוד מושקע, לעשות אנימציה איכותית דורש השקעה כלכלית מאוד גדולה, 2 מיליון דולר, וזה מביא תוצאות. הסרט של ארי לא היה קורה ללא השקעה של זכייניות הטלוויזיה, ואני קורא לאנשי משרד האוצר, לרוני בראון וכל אלה שמנסים לחנוק ולבטל את הקולנוע הישראלי: חבר'ה, אתם יכולים לגרום למוות של הקולנוע הישראלי. אם לא תמשיכו להשקיע – זה ימות".
"העירו אותי בארבע בבוקר", מספר מנשה נוי, חבר קרוב של פולמן, "ואז ראיתי את ארי מקבל את הפרס ונואם את נאום הניצחון. מיד אחר כך היו חילופי סמסים, ואז דיברנו בטלפון והוא היה מאוד נרגש ומאוד שמח. מסתבר שהוא יצא לעשן ולאכול שם וכמו שהוא מתאר את זה, זו סוג של חתונה עם הרבה סלבריטיז. לא הצלחתי לחזור לישון אחרי זה".
נוי ופולמן חברו זה לזה עוד בתקופת ערוץ 2 הניסיוני, שם השתתפו נוי ושי אביבי בקטעי הקישור של המגזין "קיטבג", שערך פולמן. נוי אפילו שיחק בסרט של פולמן ואורי סיוון, "סוף שנה ב'", שבסופו של דבר נגנז, ולאחר מכן הפציע בתפקיד קטן ב"קלרה הקדושה", כיכב ב"מייד אין יזרעאל" ושיתוף הפעולה בין השניים נמשך עד היום בסדרה "פרשת השבוע", בה משמש פולמן ככותב ראשי. "עם ארי זו אף פעם לא ממש עבודה", מודה נוי, "אני והוא לא מרגישים שאנחנו עובדים. אני אפילו מרגיש כמו אחד השותפים שלו ל'ואלס עם באשיר', אבל רק מכיוון שאנחנו חברים והיינו בקשר הדוק סביב רכיבות אופניים בתקופה ההיא. אני מכיר את הדרך שהוא עבר עם 'ואלס', מהרגע שהגה את הרעיון ועד שהפיק אותו בכוחות עצמו, וזה באמת פרויקט של איש אחד".
דמיינת שהסרט יתקבל בכזו פופולריות?
"מדי פעם הייתי רואה איזה שוט או איזה קטע, וכבר אז ראינו שזו הולכת להיות יצירה גדולה. ארי מישש במשך הרבה זמן את גבולות האנדרגראונד מחוץ למעגל המיינסטרים, וכולנו מורגלים להיות במקום הזה שהיצירות שלנו לא זוכות בפרסים, אז לא היו שום ציפיות. מה שיפה אצל ארי זה שהוא עשה את הסרט הזה במשך ארבע שנים בכוחות עצמו, כל פעם עשה חתיכה והלך לגייס עוד כסף, היום כולם מוחאים לו כפיים ורוצים להצטרף לחגיגת ההצלחה, אבל הדרך לא הייתה קלה".
נשמע שזו הייתה אפילו דרך די קשה
"ארי זה בן אדם שלא קשה לו שום דבר, ואם קצת קשה לו אז הוא הולך וקונה עוד אופנוע או איזה גאדג'ט שהופך את החיים שלו ליותר טובים. הוא כמו מטפס בודד על הר שבסוף כובש את הפסגה".
"ארי הוא יוצר מוכשר בצורה בלתי רגילה", אומר הבמאי הותיק אבי נשר ("הלהקה", "סוף העולם שמאלה", "הסודות"), "הקולנוע שלו באמת משכיל ליצור עולמות משלו והוא הולך בדרך שלו בלי פשרות. אני הייתי שופט בוולגין לפני 9 שנים כשהוא עשה את 'מייד אין איזרעל', שלא זכה להכרה המגיעה לו וזה היה סרט שמאוד אהבתי. אני זוכר שנלחמתי מלחמה מאוד גדולה עם השופטים בעד הסרט".
גם לאתגר קרת, שבאמתחתו הסרט "מדוזות", יש רק שבחים ופרגונים בקנה: "כל הכבוד לו, זה סרט מצוין וגם פורץ דרך. בעיני הוא מאוד ייחודי והוא זכה בצדק".
העולם אוהב אותנו לאחרונה, לפחות במה שקשור בקולנוע
"אחרי שנים שהצלחנו בעיקר בפסטיבלים ובאוסקרים אירופאים גם הזירה האמריקאית נפתחה אלינו, אנשים מתעניינים בקולנוע הישראלי ורוצים לדעת מה הפרויקטים הבאים שיוצאים מכאן".
"הקולנוע הישראלי בתנופה נפלאה", אומר נשר, "יש כאן דור שלם של יוצרים צעירים יותר וצעירים פחות שעושים סרטים מרתקים וכל זכייה והישג רק מקדמים את כולם". "מגלים הרבה כישרונות", מוסיף מנשה נוי, "קורה פה משהו מבחינה תרבותית, אנחנו נפתחים לעולם והעולם נפתח אלינו".
"אין לי ספק שכל זכייה כזאת עוזרת לכולנו", אומר הבמאי שבי גביזון ("חולה אהבה בשיכון ג', "האסונות של נינה", "אבידות ומציאות"), "אם פעם פסטיבלים היו מתביישים בישראל ובכלל לא היינו אצלם בראש הרשימה, היום כל פסטיבל מתהדר בסרטים ישראלים, מרגיש הוא חייב לפחות סרט ישראלי אחד לקשט בו את הפסטיבל שלו. זכייה כזאת רק מגדילה את ומחזקת את התופעה".
מה הלאה, אחרי שיסתיימו כל השבחים והחגיגות? הצעד הטבעי הבא, כמובן, הוא הפסלון הזהוב, ועיני כולם נשואות בתקווה כלפי טקס האוסקר, שייערך בהוליווד בעוד כחודשיים. האם סוף סוף נוכל לנופף בגאווה בסרט כחול לבן ובנאום זכייה בעברית צחה שם באודיטוריום שריין בלוס אנג'לס, אחרי האכזבה של "בופור" בשנה שעברה? רשף לוי מתחיל כבר עכשיו להחזיק אצבעות: "אני חושב שזה הסרט הכי מתאים לפרס מכל הסרטים שעשו בשנים האחרונות מבחינת הקונסטלציה שהוא מביא איתו, החדשנות שלו כסרט אנימציה דוקומנטרי ויחד עם זאת באיכות שלו כסרט חזק שתופס את הצופה בבטן. הוא שוב מתחרה עם הסרט "גומורה" ראש בראש, ואני מאוד מקווה שסיפור המלחמה שלנו ינצח את סיפור המאפיה של נאפולי".
"הסיכויים טובים מאי פעם", מנבא אתגר קרת. "נראה לי שההצבעה נעשתה כבר לפני המבצע הצבאי, ובכל מקרה זה סרט שמסתכל על המלחמה בעיניים מאוד ביקורתיות". "גלובוס הזהב, כידוע, מנבא אוסקרים", מוסיף נשר, "וזה סרט שלדעתי יש לו סיכוי מאוד סביר. הפרסונל שמצביע עבור הגלובוס לא מאוד שונה מהפרסונל שמצביע באוסקר, אז בהחלט יש מקום לאופטימיות".