כמו אלומה המבזיקה אורה על דמויות, על חלונות בתים ועל מקומות, חושפת סיפורי חיים מרתקים - כך היא מצלמת הקולנוע של הבימאים התיעודיים המוכשרים.
"דוקאביב", הפסטיבל הבינלאומי לסרטים דוקומנטריים בתל-אביב, שנפתח ביום ה' האחרון ויימשך עד ה-15 במאי, הוא מעין מסע בין עולמות שונים הנסתרים מעין. גם השנה, למרות תקציב מוגבל (עיריית תל-אביב שוב קיצצה) נפרשת אל מול הצופים מציאות אחרת, נבחרת, של אירועי השנה האחרונה. לא בהכרח אירועים שהשפיעו על סדר היום הציבורי, אלא בעיקר מסמכים אנושיים, אישיים, מורטי עצבים ומרטיטי לבבות.
צפייה במיטב מתוך קטלוג הפסטיבל השנה, הכולל יותר מ-90 סרטים, מעלה את הרושם שיותר מאשר בעבר, "דוקאביב" מבסס את מקומו בין הפסטיבלים הדוקומנטריים הטובים בעולם. אולי שני רק לאידפ"א, הגדול והאיכותי ביותר בפסטיבלי הז'אנר. בלי לכוון לכך, מציג הפסטיבל קולקציה רחבה של סרטים בעלי מכנה משותף בולט: חרטה וניסיון לתיקון.
"וידאוקרטיה"
במאי: אריק גאנדיני
מומלץ לא לפספס את "וידאוקרטיה" סרטו של אריק גאנדיני, במאי איטלקי שחי בשבדיה. הסרט נסוב על השילוש הלא קדוש: הון, שלטון ותקשורת, כפי שבא לידי ביטוי בארץ הולדתו. במילים פחות עדינות: הסרט עוסק בשליטתו של סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה, באמצעי התקשורת המרכזיים במדינה, ומעורבותו בתכניהם. מעורבות זו מספקת לו שליטה בלתי מעורערת בנתיניו.
הסרט מראה כיצד ההמון האיטלקי סוגד לכוכבי טלוויזיה, עד כמה הפך עבורם המכשיר למזבח קודש. וכשראש הממשלה הוא אל הטלוויזיה, אין להתפלא על כך שאותו המון שר פה אחד את ההמנון החדש: "תודה לאל שסילביו קיים".
"לאהוב את סופיה"
במאי: אוהד יתח
כשסופיה מבקשת מאמה שתסיע אותה לעבודה, לשומע מן הצד עשוי הדבר להישמע כשגרתי למדי. אך לצופה מן המניין, החוזה ב"לאהוב את סופיה" של אוהד יתח, המצב הזה בלתי נתפש, גם בשל הטון השרירותי והאופן הנונשלנטי של הדברים. העבודה של סופיה היא ברחוב, בלילה. כן, היא זונה, ומבחינתה מדובר בעבודה לגיטימית. פולינה ובעלה ארקדי הם אנשים משכילים, אקדמאים, שעלו בשנות ה-90 לישראל ממולדובה. במהלך הסרט, המתעד הכי קרוב ואותנטי שאפשר את חייה של סופיה, מופיעים קטעי ארכיון רבים מכתבות טלוויזיה שונות, שבהן הוצגו בני המשפחה כדוגמה להסתגלות המרשימה של עולים מרוסיה בישראל. הקונטרסט מצמרר: משם, היישר למציאות של הפינות החשוכות בתחנה המרכזית בתל-אביב. 50 שקל ללקוח.
"קרבת דם"
במאית: נעה בן הגיא
הסרט "קרבת דם" החל כפי שסרטים דוקומנטריים רבים מתחילים: בניסיון לספר סיפור שהוא נגיש. כלומר, לא להתאמץ ולהרחיק לכת על מנת למצוא סיפור ראוי לצילום, אלא להביא סיפור אישי, קל להכנה, שהדמויות בו מוכרות ליוצר היטב: בני משפחתו, שמן הצפוי הוא שקל יהיה לדובבם מול המצלמה.
לעתים התוצאה עלובה. לעתים, כשהסיפור אכן נדיר (לדוגמה, "החברה הכי גרועה בעולם" של רגב קונטס, מזוכי דוקאביב אשתקד), התוצאה מוצלחת. ב"קרבת דם" התרחש דבר מה לא צפוי, ועוד למול המצלמה, שהופך את הסרט למטלטל ועוצר נשימה: הבימאית, נעה בן הגיא, התכוונה לעשות סרט על גורלה של פנינה, קרובת משפחתה, שבהיותה בת 14 (בשנת 1943) יצאה מביתה במושבה יבניאל שבגליל אל חיים חדשים ובעיקר בלתי צפויים, שאותם היא מתעתדת לחלוק עם אהוב לבה הערבי.
האמצעים שעמדו לרשותה של בן הגיא היו מכתבים ששלחה פנינה למשפחתה שהתנערה ממנה, מעט תמונות, ועדויות של בני דורה מיבניאל, וכן ראיונות עם בני משפחה. אלא שאז, במהלך שיחה עם דודה, אל"מ במיל' ובעברו הצבאי מושל רמאללה, מחליט האחרון ליצור קשר עם ילדיה של פנינה, שמחכים כבר שנים לטלפון מהקרובים היהודים.
מצויד בקשרים ובשליטה בשפה הערבית הוא יוצר קשר עם המשפחה, שחיה במחנה פליטים, והשיחה מובילה לקרבה בין המשפחות ומשתיתה ביניהן יחסים חמים וכנים אך מסובכים. "פתחת מורסה", מטיח הדוד בבימאית-אחיינית, לאחר שלא יכול היה עוד לתפקד כמקור תלות.
"הלגונה הסודית"
במאי: ריק אוברי
"במשך עשר שנים בניתי את התעשייה הזו, וב-35 השנים האחרונות אני עושה ככל שביכולתי להרוס אותה", מספר ריק אוברי, מאמן דולפינים, בסרט זוכה האוסקר "הלגונה הסודית". אוברי היה מאמנה של דולפין ממין נקבה, שכיכבה במשך שנים בטלוויזיה בשם המסך "פליפר". הוא משחזר כיצד זו התאבדה לנגד עיניו, כמעט בזרועותיו, וכיצד חש שבמותה ציוותה עליו להפסיק את ההתעללות האכזרית בבני מינה.
הדולפינים הם יצורים מאוד אינטליגנטיים ומאוד ידידותיים, במיוחד כלפי בני האדם, שמנצלים זאת למטרות בידור מסחרי - דולפינריומים - ולציד אכזרי לצרכי מאכל. החיוך הנסוך על פני הדולפינים מטעה, אומר אוברי. זהו המבנה הפיזי של הדולפינים. כשהם לכודים בבריכות ומשמשים כמושא בידור לכל המשפחה, מתחת לחיוך מסתתר סבל בל יתואר. אל מפרץ בעיר טאייג'י ביפן, מתנקז ריכוז גדול של דולפינים. בעונת הקיץ, נהנים המבקרים מצפייה בדולפינים החביבים משכשכים במים, שוחים להנאתם ומפליאים בתרגילי אקרובאטיקה ימית.
אלא שיש משהו שגם המבקרים וגם הדולפינים לא יודעים, כשמגיע חודש ספטמבר, החוף נסגר למבקרים, והציידים המקומיים מתחילים להרוג את הדולפינים. קרוב ל-2,300 דולפינים מובלים למקום סתר, שם חלקם הקטן נמכר לפארקי מים ברחבי העולם. השאר נטבחים ונמכרים לבשר. דם הדולפינים המפרפרים למוות נשפך, ומי המפרץ הופכים צבעם לאדום עז.
אוברי, שהחליט לחשוף בפני העולם כולו את הטבח המתרחש במפרץ הקסום למראה, מוביל קבוצה של אנשי מקצוע, בראשות לואי פסיהויוס, צלם תת מימי לשעבר של נשיונל ג'אוגרפיק, שהתגייסו למשימה, תוך סיכון חיים ממשי.
"גם כשעיניי פקוחות"
במאי: אופיר טריינין
סרט ישראלי מעניין נוסף הוא "גם שעיניי פקוחות" (Wandering Eyes) בבימויו של אופיר טריינין שהופק בסיוע הקרן החדשה עבור "קשת", על חייו של המוזיקאי גבריאל בלחסן, יוצא להקת הרוק "אלג'יר". הלהקה, שאותה הקים בלחסן יחד עם אביב גדג', הוציאה דיסק מופתי וזכתה להצלחה יוצאת דופן בנוף המיינסטרים הבינוני של המוזיקה הישראלית בת זמננו. הלהקה התפרקה בשל התערערות מצבו הנפשי של בלחסן, הסובל ממאניה-דיפרסיה. בדרך לאלבום סולו שני, בלחסן מתמודד עם המחלה, עם בדידות עמוקה, עם כוחות הנפש שלא תמיד הוא יכול להם.
