אין דרך יפה לומר את זה – הנאצים חזרו לאופנה. אחרי שמל ברוקס סידר לעצמו פנסיה של מיליונים בסיבוב נוסף של 'המפיקים' והביוגרפיות של היטלר, גבלס, הימלר ושאר הנבלות כובשות את מצעדי המכירות בכל העולם, מתעוררת הוליווד לעולם שכולו מגפי עור, מצעדים המוניים וצלבי קרס.
בחג המולד האחרון שטפו את אמריקה שישה סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה, דניאל קרייג מחלטר כפרטיזן, קייט וינסלט קוטפת מועמדות לאוסקר בדמותה של שומרת מחנה ריכוז ועכשיו מגיע תורו של טום קרוז להציל את העולם או לפחות את הקריירה המזגזגת שלו.
ב"מבצע ואלקירי", קרוז משחק את קצין האס אס קלאוס פון שטאופנברג, ממובילי תוכנית ההפיכה של קצינים בכירים בוורמאכט להפיל את היטלר ולהביא לסיום מלחמת העולם השנייה. ב-20 ביולי 1944 הוא הניח את הפצצה שנועדה להרוג את המנהיג הנאצי במהלך תדריך צבאי.
קל להבין למה הסיפור הזה ימגנט אליו את הצופה הישראלי, הרי אין ילד שלא גדל כאן וחלם מתישהו להרוג את היטלר. ממומיק של גרוסמן שמגדל במרתף את החיה הנאצית ועד ירון זהבי בחסמב"ה, כולנו פנטזנו מתישהו על רצף היסטורי אחר שבו הפיהרר חוטף את שמגיע לו ובשלב מספיק מוקדם בבקשה.
"מבצע ולאקירי" מגשים לנו את הפנטזיה הזו ביעילות מרבית: הנה טום קרוז לוחץ את ידו של היטלר כשידו האחרת חובקת תיק ובו פצצה מתקתקת, הנה הוא חומק לחדר סמוך כדי למתוח את הקפיץ, הנה שומרי הראש הבלונדינים מביטים בו בעיניים חשדניות, והוא נכנס לחדר, מניח את התיק במרחק יריקה מהשפם הכי שנוא בהיסטוריה, עוד רגע ולקסיקון האימה והכאב שלנו יימחק בשנייה אחת. או שלא.
אבל לבד ממשחקי כאילו היסטוריים, "מבצע ואלקירי" הוא סרט מטריד, אפילו מקומם. במשך 120 הדקות הארוכות שלו אין ולו ייצוג אחד לקורבנות. אף אחד מהגיבורים לא מדבר על הגהנום שמתרחש מסביב. יפי הבלורית הקושרים להרוג את היטלר לא מוטרדים מהמיליונים שנטבחים בשמו, שלא נדבר על רגשות אשמה. טום קרוז מסתובב בסרט הזה כפטריוט גרמני שחולם להרוג את היטלר לא מתוך דאגה לקורבנות השואה אלא מתוך געגוע לגרמנייה של פעם. קרוז מציג כאן קצין נאצי מסוג חדש – גיבור יפה תואר, הומני, דובר אנגלית אמריקאית, החליפו מאחוריו את הרקע הברלינאי ותקבלו את הבחור מ"אהבה בשחקים".
זהו סרט סטרילי, נטול הקשרים שבו אחת מתוכניות ההתנקשות הגורליות בהיסטוריה נראית כמו כרוניקה של אינטריגות פוליטיות פנימיות ותו לא. ילד בן 12 מליברפול, דיסלדוף או אוקלהומה עילית שלא למד ולא קרא דבר על השואה, עלול לשאול את עצמו במהלך הסרט: 'רגע, אבל למה בעצם הם כל כך רוצים להרוג את האיש הרע עם השפם?'.
"ואלקירי" הוא נקודת ציון במגמת השטחה מדאיגה מאד. כי קולנוע הוא הרבה יותר משואוביזנס ואפקטים, קולנוע הוא מאגר הדימויים הקולקטיבי שלנו, רבים מאיתנו מכירים את ההיסטוריה כפי שהיא משתקפת אלינו מהמסך הגדול ואל צמתים טראומתיים כל כך בתולדות המין האנושי כדאי לגשת מתוך יראה ואחריות גדולה. מי שבא לעשות סרטים על מלחמת העולם השנייה והנאציזם רק מתוך תאווה לגרוף איזה פסלון מוזהב ולמכור עוד כמה פפסי קולה - שאלוהים ירחם על נשמתו.