הייתי בטיול בדרום אמריקה כשעוז נהרג. כשהודיעו לי על כך הסתגרתי בחדר במשך שלושה ימים. הייתי באבל על עוז וגם במצב רוח נוראי שאני לא שותף במלחמה ובמה שקורה בארץ. הייתי בדיוק בארגנטינה והרגשתי רחוק ושבארץ קורה דבר איום ונורא שאני לא חלק ממנו. הקדמתי את הטיסה עוד לפני שעוז נהרג, וזה הפך לעוד תמריץ לחזור לארץ.
אחרי ההלוויה דיברתי עם אמא שלי, שתיארה לי בדיוק מה היה. אחר כך ישבתי, ניסיתי לדמיין לעצמי את מה שהיא סיפרה לי, וכתבתי את השיר. זה שיר שנולד מתחושת הקרבה לבן אדם ולמשפחה שלו ומתחושת התסכול שהייתי רחוק כשכל זה קרה. השיר נתן לי תחושה שאני עושה משהו שאני לוקח חלק בנטל למרות שאני רחוק.
עוז היה אח של חבר טוב, אבל בשבילי הוא סמל לסיפור גבורה הוא הקריב את עצמו למען צוות טנק. טנק שהיה תחת אש ועוז כמפקד טנק ליד לא נסוג, נשאר לעזור לטנק שהיה בטווח האש ובעצם ההכוונה והעזרה הציל אותו. אחרי שהוא ראה שהטנק יצא מכלל סכנה הוא התחיל לצאת עם הטנק שלו ואז הוא נפגע במקום הכי רגיש וכל חברי הטנק שהיה בפיקודו נהרגו. הדבר הכי יפה אצל עוז מבחינתי שהוא לא היה בקורס קצינים, הוא היה מפקד טנק ומה שהוביל אותו להחלטות שהוא קיבל בשטח זה הבן אדם שהוא והחינוך מהבית. הוא קיבל עיטור על ההתנהלות שלו בקרב. הוא רגיש וצנוע, שם את החיים שלו בצד והציל חיים של טנק אחר.
כשהגעתי לארץ הלכתי למשפחה של עוז, ניגנתי להם את השיר ולא ממש ידעתי איך הם יקבלו אותו. הלכתי קודם כל לאחיו יוסי וחברה שהייתה איתו והתגובה הייתה מאוד מרגשת, הם ממש בכו. יוסי הכיר בחור עם אולפן והחלטנו להקליט אותו ולחבר את השיר למפעל ההנצחה של עוז.
בהתחלה ההורים של עוז לא הצליחו להקשיב לשיר, היה להם קשה לעכל אותו. הבנתי שיותר מאוחר הם שמעו אותו אבל לא הצליחו להקשיב עד הסוף, עד שזה נפתח להם ולאט לאט הם הצליחו לשמוע. מעולם לא ממש דיברנו על הטקסט, זה היה להם קשה ומרגש.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה כששמעתי את השיר ברדיו. זה היה אצל חבר בבית, ישבנו עם המשפחה וזה היה מאוד מרגש. קיבלתי המון תגובות, הרגשתי ששירתתי את רצון המשפחה, שזה חשף את סיפור הגבורה שלו ושהצלחתי לתרום למפעל ההנצחה שלו. אני מקווה שזה יהיה אחד משירי הזיכרון שילוו את עם ישראל.
סמ"ר עוז צמח, בן 21 מהישוב רעות, נפל בקרב בבינת ג’בל בדרום לבנון ביום שבת, י"ח באב תשס"ו, 12 אוגוסט 2006, עת פיקד על צוות טנק. "קודקוד כאן-3ב' סוגר בתנועה סוף!", היה משפטו האחרון לפני שהטנק עליו פיקד הופגז
הביא לדפוס: יוני פרת.