אחרי חודשיים של ריצות מקיר לקיר וניסיונות אין סופיים למצוא פירצה נכונה להיכנס אליה, אני מרגישה שהכל מתחיל להסתדר ואני מתחילה לחזור לשפיות . אני מתחילה להיכנס למקום של שלווה ושקט שכל כך התגעגעתי אליו. הרבה זמן לא ביליתי והזמן הפנוי היחיד שלי עם עצמי זה הקפה בבוקר או השיחה עם דור לפני שינה.
החלטתי קצת להאט את הקצב ולהנות מההווה, תמיד אני עסוקה מדי בללמוד מטעויות העבר ולנסות לבנות את העתיד במקום להתרכז בדבר האמיתי. על המסקנה הזו אני חייבת קרדיט לאיש חכם שאני מאוד אוהבת.
והנה אני שוב עוברת דירה. כבר נמאס לי מכל המעברים האלה מהידיעה שאין לי מקום קבוע ובטוח שהוא שלי, זו תחושה של חוסר יציבות. הלחץ של למצוא דירה מול חוסר של לחפש דירה והי מתסכל שדירות טובות נעלמות תוך שעה מהלוח כאילו היו חטיף בסופר.
תקופת החיפושים היא קשה. אני לא מצליחה להתרכז בכלום, הראש שלי עובד כמו שעון חול שיודע שנשאר לו עוד שבוע עד לרגע שאתה נשאר בלי הדבר הבסיסי בחייך ואז שלושה ימים. יומיים. יום. ומשם - טרפת, עוזב הכל ומתעסק רק בזה.
כמו שעון החול, גם הגוף שלי החזיק את עצמו בכח כדי להספיק עוד כמה דברים, עד שהמערכת שלו קורסת באופן סופי.