מלכת היופי ומיס עולם לשעבר לינור אברג'יל, פנתה היום (שני) לארגוני הנשים במהלך דברים שנשאה באו"ם. אברגי'ל, שנאנסה באכזריות במילאנו ב-1998, פנתה לאותם ארגונים תוך שהיא חולקת את התחושות הקשות שהיא נושאת מאז החלה המלחמה, והפצירה בהם לפעול למען הנשים שנאנסו על ידי מחבלי חמאס. "מאז 7 באוקטובר, אני מרגישה שהשדים האלה מרימים את ראשם", כפי שאמרה אברג'יל על הבמה.

"הייתי רק בת 18. 25 שנים עברו מאז", פתחה לינור את דבריה. "אני חיה את האונס שחוויתי בכל יום, נלחמת בשדים הפנימיים שלי שמנסים להשתלט עליי, למשוך אותי בחזרה ליום שבו נחטפתי, נאנסתי באכזריות וכמעט נרצחתי. העדויות המצמררות, הסרטונים המחרידים של הזוועות שנעשו לאחיותיי בישראל החזירו הכל. אני מרגישה את הכאב שלהן, אני מרגישה את העלבון שלהן, את הניפוץ של כבודן ואת האובדן של החיים שלהן, ואת השתיקה המפחידה והנוראית שחווינו מאז.

"אני זוכרת את היום שבו דיברתי בפומבי על החוויה האישית שלי לפני 25 שנים. אני זוכרת את החיבוק החם שקיבלתי מארגוני נשים בעולם. הרגשתי שיש לי תמיכה, שמישהו מאמין לי, שמישהו מקשיב לי", אמרה אברג'יל, לפני שהוסיפה בחדות: "האם הארגונים הללו ביקשו הוכחות אז? האם הם פקפקו בגרסה שלי? האם ביקשו לנהל חקירה מעמיקה לפני שקופצים למסקנות? כמה נוח היה באותו זמן לאותם ארגונים להשתמש בשמי ובתהילה שלי, להזמין אותי לכינוסים שלהם, להצטלם עם האישה שהפכה עבורם לסמל. וכמה אני מתביישת שלא הייתי יותר מניצבת בהפקה שלהם.

"למה?" המשיכה אברג'יל, "כי היום בכינוסים הללו, הם לא רוצים להציג את כתמי הדם על מכנסיים, את האגנים השבורים, הגוף המחולל של אחיותיי. חמאס צמאי הדם אפילו תיעדו את פשעי המלחמה שלהם, ועדיין ארגוני הנשים שותקים. זה לקח כמעט חודשיים בשביל האו"ם לפרסם בסוף השבוע הזה בשעת לילה מאוחרת את הגינוי שלהם. העדויות המזעזעות ששמענו עד עכשיו, היו צריכות להעיר את ארגוני הנשים מזמן ולגרום להם לקום ולהביע סולידריות. אבל עד כה זה לא קרה בגלל הפחדנות שלהם, בגלל פוליטיקות קטנוניות. במקום שבו גדלתי יש אמירה - 'שקט הוא רפש'. הנשים שנאנסו ונרצחו ב-7 באוקטובר אולי יהיו בשקט לנצח – אבל הצדק ייעשה. האמת תנצח. אנחנו לא נשכח אותן לעולם ונוודא שהעולם לעולם לא ישכח אותן ונהיה הקול שנלקח מהן".

לאחרונה נאמה אברג'יל גם בעצרת שהוקדשה לנשים החטופות, וסיפרה על העדויות הקשות והתיעוד להתעללות בנשים, שלדבריה "החזירו אותי לזיכרון האישי שלי". בהמשך ציינה כי 1998 "זו השנה שבה עולמי קרס. הרגשתי בגופי ובנשמתי מהו פחד מוות. עברו שנים רבות מאז וקיוויתי לעולם טוב יותר ובטוח לנשים באשר הן, אך התבדיתי כשנחשפתי למראות הקשים ולמעשים הבלתי אנושיים של הטרוריסטים צמאי הדם ורוויי השנאה".