כתב חדשות 12 יאיר שרקי יצא מהארון הערב (שלישי) בפוסט ארוך ומרגש בפייסבוק, אותו שיתף גם בטוויטר לעוקביו הרבים. שרקי התוודה כי מה שגרם לו להתעכב עם ההצהרה - במשך כמעט עשור, לדבריו, זה הפחד לצער את הוריו, וכן המקום שממנו הגיע. אולם כעת, הוא כותב על הכל באופן חשוף ומרגש.
הפוסט המלא של יאיר שרקי:
את המילים האלה אני כותב ברעד. דוחה. למחר. לשבוע הבא. לאחרי החגים. לאחרי היום הולדת הבא. של השנה הזאת, של השנה שעברה ושל זאת שלפניה. אולי כבר עשר שנים שאני כותב ומוחק. מפני צער אבי ואמי הטובים והאהובים מאד, ומפני צער המקום שבו גדלתי ואותו אני אוהב. אבל כעת אני בן שלושים. ואני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אלא מפני שאין לי כח לכתוב. ועבור בני שטרם בא לעולם.
את ההתנגשות שבין ההעדפה המינית הזאת לבין האמונה אני חי כל הזמן. יש כאלה שפתרו לעצמם את הקונפליקט בכך שאין אלהים, אחרים מסבירים שאין הומואיות. מבשרי אני יודע ששניהם קיימים. ואת הסתירה הזאת אני מנסה ליישב בתוכי בכל מיני דרכים. אלו דברים שבין אדם למקום.
ובמה שבין אדם לחברו, ולחברה שבתוכה הוא חי: זאת לא אופנה ולא טרנד ולא הצהרה פוליטית, זה פשוט אני. לא יודע אם הייתי קורא לזה זהות. פשוט עוד דבר מה שהוא חלק ממי שאני וממי שהייתי מיום שעמדתי על דעתי. בישיבה, במשפחה, בעבודה. הקהילה שלי היא עדיין הקהילה הדתית. זה השבט שלי, זה המשפחה והחברים שלי. אלו האמונות שלי. הן לא השתנו, אבל כן התעצבו לאורך השנים לצד הספק. ומתוך הדחק הזה, שמכריח מבט אחר על אמונה ועל אמת ועל מורכבות.
אני יודע שהאמת הזאת ששיתפתי כאן, מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאד. ושהם אוהבים אותי. אני מקוה שתמצאו את המקום בנפש שמאפשר לדון לכף זכות. ולהבין שהצעד הזה נעשה אחרי מחשבה עמוקה ובשיקול דעת. הצער שלכם, אולי, נובע גם מחוסר הבנה על מה בעצם אני מדבר פה. מחשבה שגויה על ניסיון או מלחמה עם יצר שצריך להכניע, ולא על נטיית הנפש, כזו שהיא בדיוק כמו הסוד שבין איש ואישה. גם אותי זה ציער. ניסיתי להתעלם, שנים. ואז לדחוק. ולהדחיק. ולטפל. איני מצטער על אף ניסיון ומאמץ, אולי בלי הניסיונות האלה לא הייתי יכול להגיע לגמירות דעת. רק חבל על הזמן שחלף.
ועכשיו: משפחה.
(ועוד בקשה: אין בכוונתי לדון בזה בשום מקום נוסף. מקווה שתכבדו את זה ואת פרטיותי.)