מאות דיירים היו בבית "האח הגדול" לאורך השנים, אך יניב אויזרץ הוא בהחלט דמות שרבים לא שכחו. הוא היה דייר בולט כשנכנס לבית המפורסם אי שם בשנת 2013, אך כמו רבים, שמו של יניב לא נשאר בתודעה עם סיום העונה.

את חגיגות יום הולדתו החליט אויזרץ לציין בדרך משונה. הוא כתב פוסט ארוך בו הוא מתאר התעללות רגשית ופיזית שעבר מצד הוריו, עם מילים קשות בהן הוא מציג כיצד הכו אותו ואת אחיו וציטט מילים וסיטואציות קשות שחווה בתור ילד לכאורה.

"הפוסט הזה מתאר אלימות מסוגים שונים. הוא ארוך ומתיש רגשית. הוא האמת הכי חשובה שסיפרתי. הוא נכתב בדמי", כתב יניב. "היינו ילדים מאוד טובים, אח שלי ואני. קשה לי לחשוב על "ילדים טובים" יותר מאיתנו. אין מרד. לא בילדות ולא בנעורים. לא חברים או חברות שמשפיעים לרעה. לא חומרים רעים. תעודות מעולות מבתי הספר. לא זוכר שום דבר פוגעני שעשיתי בילדותי למישהו".

"אני הכי זוכר את המקל. היו כל מיני אמצעים דומים. הייתה המבוטה (צעצוע באולינג מפלסטיק צבעוני), הייתה החגורה הנדושה. אבל המקל, מקל עץ צר באורך כמעט מטר שיצא מסורגים של לול ישן, היה הנורא מכולם. כי השימוש בו היה אכזרי. אבא ואמא היו עומדים מעלי עם המקל ואומרים לשים ידי על שולחן. הם היו מכריזים על מספר, עשר או עשרים. ומתחילים להכות. שוב ושוב בידיים. הקטע האכזרי הוא שמובן שמתוך רפלקס כאשר המקל יתקרב ליד אנו נמשוך ידינו לאחור. יודעים מה הם היו עושים במקרה כזה? הם היו מכפילים את מספר המכות. היינו נענשים על רפלקס אנושי להגנה עצמית. היו עוד הרבה סוגי מכות. ובעיטות. וחפצים שהושלכו. היריעה קצרה מלהכיל", הוא המשיך ותיאר.

"ההורים דרשו מאיתנו באותו שלב אפס מפגשים עם חברים אחרי בית ספר. אפס חיות מחמד. בית ספר ובית. זהו. בבית, החברים שלנו היו הרובוטים שבנינו. אתם חושבים שאלו רק פרצי אלימות מזדמנים? אובר הגנה? אז שלבו את זה עם אבא שבכל חודש מוצא הזדמנות להחרים את אחד מאיתנו לכמה ימים. לא לדבר. לא לחבק. רק מבט זועם מדי פעם. וכמובן, תקשורת באמצעות מקל. ואמא? לא יותר טובה. קבלו את הדבר הבא שהיה אורח החיים שלנו במשך שנים: היה אסור לנו להתעכב בסיום בית הספר אז חזרנו לעמוד בפתח הבית. כניסה של מטר על מטר. שם היה אסור לנו להיכנס אל תוך הבית עד שאמא שלי תוודא שהרגלים נקיות. והיא? היא הייתה עסוקה בלהריץ שעות קטעים מטלנובלה. לראות אותו קטע שוב ושוב ושוב. שעות. שעות של עמידה. של המתנה. איסור לצאת. איסור להיכנס. ואפס חשיבה עלינו".

"הייתה אלימות, לעיתים קיצונית. היינו מכנים את זה 'השבת השחורה' בינינו. עד שכל שבת נהייתה שחורה. לאמא שלי היה גם טריק אכזרי במיוחד. בכל שבוע שהייתה אלימות בבית מאבא שלי נגדה - היא הייתה מאשימה אותנו בלי הפסקה שלא הגנו עליה. שילדים קטנים לא הגנו עליה מאבא גדול שמכה באלימות. כמובן שזה גם לווה באלימות מצידה כלפינו", חשף אויזרץ והוסיף: "למרות שהתרחקתי מהם, הדפוסים שנתנו בי הפכו לדפוסים שלי. כל תעוזה שלי היתה נענית בטרור או באלימות מילדות. אז אני לא מצליח להעז. מרגיש רע ממש כשאני מציע למישהי לבלות איתי. חושש שזה יותר מדי. חושש שאני פוגע בה. מסביב אני רואה חלאות אמיתיות. הם עיוורים לחלוטין. ואילו אני? אני במקום לחגוג עם חברים ביום ההולדת כותב את הפוסט הזה. כותב וצועק ובוכה ומקווה שהנקיון הזה יאפשר לי להתחיל מחדש".

"אני לא מאמין כיום לא לאבא שלי כשהוא אומר שהוא אוהב אותי. לא לאמא שלי גם כן. ההצהרות שלהם ריקות. מי שלא ראה במשך שנים כה ארוכות כמה כואב לי. מי שבמשך שנים ארוכות לא ביקש אפילו סליחה למרות שידע שצריך. אני לא אוהב אתכם אבא או אמא. והנה משהו לחברים שהגיעו עד לפה, כל מי מכם שמספר לי על קשר ידידותי עם אבא שלי, קצת דוקר אותי. קצת פוצע אותי. קצת מפחיד אותי. הוא יודע להחריב כל מה שהיה לי טוב, אולי יחריב גם את זה".