רגע אחרי שחגגה לבנה יום הולדת שנה במסיבה מגה-מושקעת , החליטה אושיית הרשת חנטל לכתוב פוסט חושפני על החיים שלה כאמא בשנה האחרונה. ולא, לא מדובר בפוסט שגרתי, מתקתק וכזה שמרכז בתוכו את כל הקלישאות, אלא בדבר האמיתי. תכינו את הממחטות, כי זה הולך להיות קשה.

"אתה ילד טוב שלי", כתבה חנטל, "מלאך קטן עם לב של זהב וחיוך כובש. אבל אל תחשוב שככה זה היה מההתחלה... ממש לא. הייתי רוצה לספר לך איך עברה עליי השנה הזו... הלידה שלך הייתה קשה. קשה ברמות בלתי ניתנות להסבר. כאבי תופת, תסכול, פשוט חוסר אונים! 3 ימים בחדר לידה קלסטרופובי בטירוף, ללא אפידורל. לידה שהתחילה כרגילה והסתיימה בקיסרי".

"כשזה סוף סוף נגמר", ממשיכה חנטל לתאר, "הייתי כל כך כאובה פיזית והנפש הייתה בטראומה, אבל הבנתי שאין ברירה וחייבים להמשיך הלאה על אף שמאוד כואב, כי אתה פה ולך חיכיתי כל חיי. כך חשבתי".

A post shared by Hental20 (@hental2o) on

בהמשך הפוסט הוסיפה חנטל וסיפרה על הבדידות שבחזרה לשגרה: "כשחזרנו הביתה התחילו החיים האמיתיים והדבר היחיד שאני רציתי זה לישון ולהחלים. הייתי כל כך עייפה ומותשת אבל הייתי חייבת לאזור כוחות וזה פשוט לא היה אפשרי. בכיתי כל הזמן. אף אחד לא התייחס אלי, אמרו שככה זה, זה הורמונים וזה יעבור. כולם היו סביבך..."

"התעצבנתי נורא! התעצבנתי עלייך! הכל קרה בגללך! בגלל שבאת לעולם פתאום. והתחלתי לחשוב לעצמי למה עשיתי את זה? מה היה רע לי בחיים? למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן? יום יום הייתי קמה בבוקר ומתפללת שהיום כבר יגמר... שיעברו השעות, כי פשוט לא היו לי כוחות אליך. כל היום רק בכית, אכלת, עשית קקי וישנת".

A post shared by Hental20 (@hental2o) on

"אני זוכרת שפעם אחת סיפרתי לשכנה שלנו שקשה לי והיא אמרה לי שזה בסדר, שזה בסדר לבכות, שזה בסדר להרגיש חרטה, שזה בסדר לא לאהוב אותך אפילו, והתחלתי ממש לבכות כי זה בדיוק מה שהרגשתי! והרגשתי שזה לא בסדר להרגיש ככה! כי אני אמא שלך! וכולן רושמות באינסטגרם שזו אהבה ממבט ראשון! ולמה אני לא התאהבתי בך? למה גם אני כמו כולן העליתי מלא תמונות ושיקרתי בהן ורשמתי שאתה נסיך ומלך ואהבת חיי כשכל מה שרציתי זה רק שתיעלם לקצת?

"וכולם אמרו שזה יעבור, ולא האמנתי להם. ויום אחד חייכת אלי. היית בערך בן 4 חודשים.. וזיהית אותי ממש וחייכת אליי! זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי דקירונת בלב. שאמרתי לעצמי אולי זה באמת עומד לעבור?".

A post shared by Hental20 (@hental2o) on

"כשהגיע הלילה שוב חזרו לי התחושות הרעות... אני ואבא שלך התווכחנו המון, על סתם שטויות, שנינו היינו עייפים ומותשים... וכבר לא האמנתי שזה יעבור אז פנינו לאשת מקצוע... ומאותה תקופה, ילד שלי, החיבור בינינו הוא עמוק כל כך וכל יום אני מתאהבת בך יותר ויותר ומגלה בך דברים ותכונות שרק הייתי יכולה לחלום שיהיו לילד שלי... אני זכיתי בך, ואתה בי".

טוב, גמרת לנו על החיים.

אנחנו שמחים על הפוסט האמיץ של חנטל, והכי שמחים לראות את הקשר הנוכחי בינה לבין אילור. ועכשיו תסלחו לנו, אנחנו הולכים להרים טלפון לאמא.

הפוסט הבא מוקדש לך בן יקר שלי ולכל האמהות הטריות שמרגישות וחוששות אילוֹר שלי! היום אתה חוגג את יום הולדתך הראשון! כמה הספקת לעשות בשנה אחת אתה לא תאמין אם אספר לך! למדת לחייך, להתהפך, לשבת, לעמוד, לדבר, אפילו ללכת!!!למדת לזהות את הסובבים שלך, למדת לחלוק, לעמוד על שלך, למדת לתת אהבה ולפזר אותה סביבך... כל יום אתה משתנה וגדל והפכת לאיש קטן שכל עולמי סובב סביבו וכל עולמי הוא אתה! לפעמים אני יושבת ובוהה בתמונות שלך ואני מרגישה ממש כאב חד בלב מרוב אהבה אלייך! אתה ילד טוב שלי, מלאך קטן עם לב של זהב וחיוך כובש. אבל אל תחשוב שככה זה היה מההתחלה... ממש לא. הייתי רוצה לספר לך איך עברה עליי השנה הזו... הלידה שלך הייתה קשה. קשה ברמות בלתי ניתנות להסבר. כאבי תופת, תסכול, פשוט חוסר אונים! 3 ימים בחדר לידה קלסטרופובי בטירוף, ללא אפידורל. לידה שהתחילה כרגילה והסתיימה בקיסרי... כשזה סוף סוף נגמר הייתי כל כך כאובה פיזית והנפש הייתה בטראומה, אבל הבנתי שאין ברירה וחייבים להמשיך הלאה על אף שמאוד כואב, כי אתה פה. ולך חיכיתי כל חיי. כך חשבתי. הימים הראשונים בבית החולים היו ימים של אופוריה... כשחזרנו הביתה התחילו החיים האמיתיים, והדבר היחיד שאני רציתי זה לישון ולהחלים. הייתי כל כך עייפה ומותשת אבל הייתי חייבת לאזור כוחות וזה פשוט לא היה אפשרי. בכיתי כל הזמן. אף אחד לא התייחס אלי, אמרו שככה זה, זה הורמונים וזה יעבור. כולם היו סביבך תמיד ודאגו לשלומך וכל היום רק אמרו לי מה לעשות ומה לא לעשות ואיך לעשות ואני רק רציתי שקט! רציתי שכולם ילכו ואני אוכל להישאר לבד עם אבא, סתם ככה לראות סרט נחמד, ללכת לישון ולקום מתי שבא לי, וזה פשוט לא קרה! והתעצבנתי נורא! התעצבנתי עלייך! הכל קרה בגללך! בגלל שבאת לעולם פתאום.. והתחלתי לחשוב לעצמי למה עשיתי את זה? מה היה רע לי בחיים? למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן? יום יום הייתי קמה בבוקר ומתפללת שהיום כבר יגמר... שיעברו השעות, כי פשוט לא היו לי כוחות אליך. כל היום רק בכית, אכלת, עשית קקי וישנת. (ומה חשבתי לעצמי שתינוק אמור לעשות אין לדעת) ואני? אני סגורה בבית, רק רוצה שתישן כדי שאוכל לנוח. לפעמים היית נרדם לי על הידיים והייתי מפחדת שאם אניח אותך תתעורר אז פשוט הייתי משאירה אותך על הידיים שלי במשך 3-4 שעות. לא אוכלת לא הולכת לשירותים רק יושבת ומרגישה את הגב שלי נשבר לאט לאט העיקר שתהיה בשקט. וכמה זמן לקח לנו להרדים אותך בערב? מה לא היינו עושים! מנדנדים, מלטפים, שרים, מטיילים ברחובות עם העגלה ב12 בלילה, טיולים באוטו, מה לא?! רק תישן! *המשך בתגובה הראשונה

A post shared by Hental20 (@hental2o) on