עברת לתל אביב בגלל הלימודים, נשארת בגלל המשיכה הבלתי נמנעת למניאקים. פעם אחר פעם אחר פעם את נשבית בקסמיו של בחור חדש, מסירה את שכבות ההגנה והציניות, מתאהבת בו עד מעל הראש (גם אם את נמוכה, זה עדיין גובה התאבדותי) ומתחילה להריץ בראש סרטים שיש להם הפי אנד.
מבושמת מאושר את נכנסת לפייסבוק ומגלה שהוא החזיר את הסטטוס שלו "לסינגל" ועשה לייק לאפליקציית הכרויות חדשה. אוי, את כזאת מטומטמת. מה חשבת לעצמך? פאק, הוא כזה נבלה. מי הוא בכלל חושב שהוא?
עצוב לך. רע לך. את חבולה ופצועה. נבגדת וכועסת. את חייבת לספר על זה למישהו. לא ליומן, כי את לא מתיימרת להיות אנה פרנק. לא לאימא, לא לחברה, לא לשותף לדירה. כולם יאמרו שהם אמרו לך, וזה נורא יעצבן אותך. את חייבת להתנקות מכל הרעלים, אבל אין לך כסף לפסיכולוג.
כל התקציב הלך על שוקולד נגד דיכאון וסמסי נאצה. לא נותר לך אלא לעדכן על כך בבלוג שלך. באובססיביות וברגישות. לעטוף את עצמך בחיבוקים וירטואליים של גולשים שיודעים עלייך הכול ולא יודעים כלום.
בפרק האחרון של רמזור, חפר יוצא עם ליאת הבלוגרית שלא חוסכת בפרטים מחדר המיטות. האמת העירומה יוצאת החוצה וכל גבעתיים יודעת שזורו שלו הוא כבר מזמן דורה. מגיע לו, לשמוק הזה, אבל זה עדיין לא נעים. לעזרתו של חפר בא גיק מחשבים שתמורת ממתקים רוסיים איכותיים מפיל את הבלוג, אבל במציאות זה בטח היה נגמר בתביעה משפטית.
לפני כמה שנים גם אני חטאתי בכתיבת בלוג. המאורע המחולל שהביא אותי לעשות זאת היה פרידה מהחבר בתיכון. לא יודעת למה, אבל המשכתי לעדכן אותו במשך כמה שנים. רוב הפוסטים נכתבו סביב הבחורים הבאים שנפרדו ממני. היום כשאני קוראת את השטויות שכתבתי שם, אני לא יכולה שלא להתגלגל מצחוק. בקיצור, בלוג ממש גרוע. אין טעם להיכנס לקרוא אותו, אבל קבלו לינק בכל זאת.
מתוך ניסיון מר, אני מביאה בפניכם שישה כללים שנכתבו בדם:
1. אם אתם יוצאים עם בני זוג, וחשוב לכם להישאר ביחד, אל תכתבו עליהם
אף אחד לא צריך להיכנס אתכם ביחד למיטה, לדעת שאתמול קיבלת מחזור, שיש לו בוקסר של הלו קיטי, שיש משהו שנורא מפריע לך ואת מעדיפה לכתוב על זה בבלוג למאות ולאלפי גולשים, כי את לא יודעת איך לספר לו בצורה ישירה. לא בשביל הדברים האלה כותבים בלוג. באמת שלא.
2. יצאתם עם בני זוג, הם התעצבנו שכתבתם עליהם בבלוג, זה נגמר רע ואתם ממש שונאים אותם עכשיו? אל לכם מלפגוע בהם דרך הבלוג
אי אפשר לקחת מילים בחזרה, במיוחד לא כשיש גוגל. זה כל כך מתבקש לשבת מול המחשב ולכתוב ברעל את המילים הכואבות. אבל לפני שלוחצים על כפתור ה-Publish מומלץ לקרוא לפחות פעמיים מה שכתבתם, ולשקול באור שפוי ככל הניתן את המילים. לי כבר קרה שבחור שיצאתי אתו איים לתבוע אותי כי כתבתי בבלוג שהוא בטח יהיה מקריח ושמן יום אחד. היום, אחרי חמש שנים, הוא אכן כזה, ואף גרוע מכך, אז על ניבוי עתידות מהימן הוא לא יכול באמת לתבוע אותי, אבל עדיין, תיזהרו עם זה.
3. תשתדלו ככל הניתן להימנע משימוש יתר ב"אני"
כל הרעיון של בלוג הוא בעייתי בטבעו, ולכתוב כל כך הרבה על עצמכם, ועוד בגוף ראשון (אכלתי, שתיתי, התאהבתי, נדפקתי) זה מגלומני ובלתי נסבל בעיני הגולשים. נסו לכתוב על דברים שקרובים אליכם ומעניינים אתכם, אבל שנוגעים גם אל לבם של אנשים אחרים. נגיד... אקטואליה, פוליטיקה, סקס באופן כללי (ולא רק אצלכם). בקיצור, הבנתם.
4. תכתבו רק כשבאמת בוער בכם לכתוב
לא כי לא נעים לכם שלא עדכנתם כבר חצי שעה את הבלוג, לא כי שלוש בלילה ואין חברים מחוברים בפייסבוק לספר להם שחזרתם מהדייט הכי גרוע או הכי נפלא בחייכם. אל תמלאו שורות רק כי צריך, משל הייתם כתבים במאקו ויש לכם טור שאתם נאלצים לכתוב על איך כותבים בלוג. תכתבו רק מהלב. שמעתם אותי? רק מהלב.
5. תנו לאמן שבכם לפרוץ החוצה
הבלוג יכול להיות ספת הפסיכולוג באותה המידה שהוא גם יכול להיות ספר הביכורים שלכם. תכתבו יפה, תשקיעו, תהיו ציוריים, פייטנים, מקוריים. אין לדעת, אולי עורך באחד מערוצי מאקו עוד יגלה אתכם. ואם אתם לא יודעים לכתוב יפה, אז לפחות תשתדלו לשים מדי פעם סימני פיסוק.
6. רוצים הרבה כניסות? תכתבו תחת שם בדוי ותיצרו רושם שאתם סלב בעל שם
קחו את מה שקורה בחיים שלכם, תשלבו בזה כמה פריטי אינפורמציה רכילותית שניתן לאמת כנכונה, והבלוג שלכם יהפוך לשוקק במיוחד. כולם ינסו לגלות מי הסלב המיסתורי ולמה הוא כותב את הבלוג. בסוף עוד יציעו לכם מלא כסף כדי לחשוף את עצמכם בריאיון מיוחד אצל אלין לוי ב"חדשות הבידור".