כשאנחנו שומעים את המילה 'בגידה' אנחנו חושבים על דרך ללא חזרה. מישהו פגע ומישהו נפגע. כנראה שמדובר בהחלטה שהתקבלה בצורה מודעת, אז איך בכלל אפשר לסלוח? ביקשנו מהנשים החברות בקבוצת הפייסבוק לנשים בלבד "סקסימאמא", העוסקת במיניות, זוגיות והעצמה, ומונה כיום מעל 75,000 חברות, לספר לנו את סיפורי הבגידות והחטאים שלהן לכבוד יום כיפור. הנה חמשת הסיפורים הכי מרגשים, שלא תמיד ייגמרו כמו שחשבתם.
"פתאום הבנתי שאני מסוגלת לעשות את זה וללכת עד הסוף" | שני, 30
זה קרה לפני שנתיים וחצי. הנישואים שלי כבר לא היו כמו בהתחלה. במהלך השנים ניסיתי להתקרב לבעלי אך הוא היה בעיסוקיו ועם הזמן התרחקנו. ברגע של שעמום וסקרנות נכנסתי לאתר מפורסם שידוע כזירת היכרות של נשואים ונשואות שמשעמם להם, כמוני. נרשמתי.
"היי, מה נשמע?", קיבלתי הודעה. למרות שבפרופיל לא הופיעה תמונה, הרגשתי שאני רוצה לענות. התכתבנו, משם עברנו לדבר בטלפון וקבענו להיפגש. התרגשתי מאוד וחזרו אליי תחושות שלא היו לי במשך שנים. איזו רעננות כזו נעימה, של משהו חדש ומסקרן.
נפגשנו לראשונה באחד הימים הכי חורפיים בשנה. תיאמנו להגיע ביחד לצימר ששוכרים לפי שעה והבטן התהפכה לי בדרך. החניתי את הרכב. התקדמתי לעבר בחדר שהוא אמר לי שהוא נמצא בו, ודפקתי על הדלת. הדלת נפתחה ומולי עמד גבר בשנות ה-40 המאוחרות, לבוש חליפה ונראה מצוין. שנינו ידענו לשם מה התכנסנו אבל פתאום הרגשתי שהפחד משתלט עליי.
הרגשתי שאני לא יכולה לשתף פעולה. שאני לא יכולה לבגוד בבעלי. מה יהיו ההשלכות? האם אוכל לחזור הביתה ולהתמודד עם זה? מה אגיד לו? הוא יראה עליי משהו שונה? שיתפתי אותו בחששות. הערב נגמר לאחר שיחה ארוכה בינינו וללא מגע מיני כלל. נסעתי משם סוערת.
חזרתי הביתה והכל התנהל כרגיל, לפחות כך חשבתי. הדחקתי את המפגש ההוא. אני יודעת איך לשים מאחורי דברים שאני לא רוצה שיפריעו לי, אבל כנראה שלא באמת. השגרה המשעממת עם בעלי המשיכה, הרגשתי כבויה, ופתאום הבנתי - אני מסוגלת לעשות את זה וללכת עד הסוף. משם הכל השתנה.
היינו נפגשים פעמיים בשבוע באופן קבוע לאחר העבודה בשעות אחר הצהריים המאורחות, לשעתיים של סקס עוצר נשימה. הגשמנו פנטזיות מטורפות שלו ושלי כאחד. הדבר האסור הזה שאף אחד לא יודע עליו, גרם לי לרצות את זה עוד ועוד. התמכרתי אליו. לריח שלו, לטעם שלו, לגוף שלו. לאט לאט הגיעו גם רגשות אבל לא אמרתי לו כלום, למרות שכנראה הרגיש. "אני עושה את זה רק כדי לספק את הצורך שלי בריגושים, אני אוהב את אשתי", הבהיר לי כל פעם מחדש.
הרגשתי שאני נכנסת לסחרור. אני מתמודדת עם בגידה בבעלי, עם שקרים לכל המשפחה על היעדרותי מהבית ועם גבר נשוי שלא אוהב אותי אבל אני אוהבת אותו. חשבתי על הילד שלי, על זה שאני אמא, על לאן כל הדבר הזה יילך. אני לא יודעת, אבל אני מבינה שהאהבה שלי לגבר אחר כנראה לא תתממש לעולם, מלבד המפגשים המיניים.
וכך עברה לה שנה. שנה של טירוף, של תשוקה, של ציפייה מידי יום לשיחה או הודעה, של התרגשות, של שקרים והסתרות. הכל בשביל מפגש מיני קצר ועוצמתי שהותיר אותי מרוגשת גם בימים שאחרי.
בסופו של דבר זה קרה. חשפתי בפניו את העובדה שאני מאוהבת בו ושאני לא יכולה להמשיך עם הרומן הזה. בשבילי זה לא עוד משחק לסיפוק יצרים. בשבילי הוא הפך להיות זה שאני חולמת להיות איתו יום יום, להיות חלק מחייו.
ואז, כמו שהחלטתי להתחיל, הגעתי להחלטה נוספת. אני מסיימת את זה וגם מסיימת את נישואי. הבנתי שאם הגעתי למקום כה שפל בו אני בוגדת בבעלי, לנישואים שלי אין כלל טעם. שיתפתי אותו בהחלטה להתגרש. הוא לא רצה לוותר עלי, אבל הסברתי שכעת אני לא אסתפק בו בתור רומן סוער, אלא ארצה יותר. הוא לא יכול היה לתת לי את זה, הוא לא רצה להתמודד עם פירוק נישואים, בית, משפחה, אבל מהצד השני לא רצה שזה ייגמר. אבל זה נגמר.
אין בי חרטה על מה שקרה. אני יודעת שזה קרה כי לא היה לי טוב, זעקתי שאני זקוקה ליחס ולחום אך לא קיבלתי. ראו בי כמובן מאליו. יש בי חרטה על המחיר ששילמתי על זה. על הימים בהם הייתי חוזרת מאוחר הביתה, לבן שלי, שהיה אז בן שנתיים וחצי.
"אני אהיה החטא האחרון שלך לפני החתונה" | ענת, 32
תמיד הייתי נאמנה, אפילו ליזיזים. לא תיארתי לעצמי שדווקא במוסד הנישואים זה יקרה לי ולא האמנתי שאהיה מסוגלת לזה.
הכרנו לפני תשע שנים ברשת חברתית ישנה. הוא היה סטודנט, אני הייתי אחרי צבא, מחפשת הרפתקאות. היו לנו הרבה שיחות של סתם, "שיחות סטוץ" אני קוראת להן, אבל לא יצא מזה כלום. פלירטוט ארוך ומהנה שאפשר לנו לפנטז. במהלך השנים הרשת נסגרה, שכחתי מקיומו של הסטודנט והמשכתי בחיי. נפגשתי עם בחורים, יצאתי לדייטים ובסופו של דבר הכרתי את מי שהפך לבעלי. אבל בעלי הוא לא אחד שמביע רגשות. הוא לא מפגין חיבה יתרה בפומבי ואפילו לא בחדרי חדרים, ולמרות זאת ידעתי שהוא אוהב אותי מעומק ליבו. זו הסיבה שאמרתי לו "כן" כששלף טבעת, לאחר שלוש שנים וחצי של זוגיות.
ומה עושים אחרי שמתארסים? מפרסמים בפייסבוק כמובן. מרגע הפרסום הופצצתי בברכות ואיחולים על הקיר ובפרטי, כי רבים חיכו שהוא כבר יעשה את הצעד. בין שלל ההודעות הייתה אחת שמשכה את תשומת ליבי במיוחד, את השם לא זכרתי אבל את התמונה כן. זה היה הסטודנט.
"מזל טוב על האירוסין, חבל שהתפספס לנו". "חבל על מי שמת, ותודה", עניתי. באמת שאני לא יודעת למה בחרתי להשיב לו, אבל משם דברים התחילו להתגלגל למקום לא טוב. התכתבנו כל יום, כל היום. בעלי עבד רחוק, היה יוצא עוד לפני שהייתי מתעוררת וחוזר הביתה בשעות הערב המאוחרות. באותה תקופה לא עבדתי. הייתי בבית כל היום והשיחות איתו סיפקו לי ריגוש. לפעמים הרגשתי שזה סתם משחק, להרגיש שעדיין רוצים אותי אפילו שאני אסורה.
"היי, יפה שלי", היה מתחיל כל שיחה. "אני אכן יפה, אבל לא שלך", עניתי. תשובתו תמיד הייתה "בינתיים". השיחות שלנו היו בעיקר על סקס. הוא היה מרעיף עליי מחמאות בלי סוף - כמה אני יפה, כמה אני מושכת, כמה אני סקסית. היינו עושים סקס בטלפון, כשהוא מפשיט אותי במילים שלו ואני – מתמסרת לחלוטין.
שבועיים לפני החתונה הוא אזר אומץ וביקש שניפגש. הייתי בטוחה שהשתגע. "אתה חי בסרט", כתבתי לו. "יפה שלי, מה אכפת לך? אני אהיה החטא האחרון לפני החתונה, נעשה לנו סוג של מסיבת רווקות". נעלבתי מההצעה והחלטתי שאני לא מדברת איתו יותר. התחתנתי. החודשים עברו והנתק נשמר, עד שבעלי ואני חזרנו מירח הדבש. נכנסתי לפייסבוק, אליו לא נכנסתי בכל תקופת הטיול כי באמת שום דבר לא עניין אותי חוץ ממני ומבן זוגי, אבל אז חשכו עיני. תיבת ההודעות שלי הייתה מפוצצת - כשכל ההודעות ממנו. עשרות הודעות בזו אחר זו, כולן מתחילות ב"יפה שלי", ממשיכות במחמאות ומסתיימות ב"חבל שנפספס". לא יודעת למה, אבל עניתי, שוב.
נכנסתי לשגרה של אישה נשואה, שלא הייתה שונה ממה שהיה לפני כן, אבל עכשיו מצאתי עבודה והיום שלי היה יותר מלא. למרות זאת הרגשתי לבד. כל מה שבעלי החסיר ממני, הוא – האסור - השלים. כל המחמאות, כל הפנטזיות, כל הצבע, כל האנרגיה... הכל היה שם. הרגשתי שהוא הנפש התאומה שלי. שמתי לב איך נקשרת אליו והוא אליי, וזה היה חזק. הרגשתי שהוא הגבר המושלם עבורי.
השיחות שלנו, שעסקו בהתחלה בעיקר בסקס, גלשו גם לנושאים אחרים. דיברנו על החיים, התעמקנו אחד בשנייה והערכתי אותו מאוד. הוא היה בן 30, מבוסס כלכלית וכבר קנה דירה בת"א, ובעיקר עף עליי. רציתי לשמוע אותו אומר לי את זה בצורה ברורה. באחת השיחות פשוט שאלתי אותו ישירות, "אתה מאוהב בי?"
בהתחשב בזמן שלקח לו לענות הוא כנראה לא קלט את זה בעצמו. אחרי כמה שניות ארוכות הוא ענה לי "כן, אני מאוהב בך, אני אוהב אותך, יפה שלי". רק אלוהים יודע, אבל עניתי לו "גם אני אוהבת אותך". לא ציפיתי ולא רציתי, אבל זה פשוט קרה. אני זוכרת שלא ממש קלטתי מה אני עושה, לא הבנתי שזה לא בסדר ושזה רע אבל היו לי ספקות. בגלל הקושי שלי הייתי מנתקת את הקשר כל פעם שהרגשתי שאני מאבדת שליטה, אבל לא יכולתי להפסיק. הייתי חוזרת אליו. התגעגעתי. איך אפשר להשוות את האדרנלין, המחמאות, תשומת הלב, הכייף והעניין שהיו לי איתו, לעומת מה שהיה לי בבית.
באחד הימים בעלי לקח חופש מהעבודה ונשאר בבית. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי ראיתי אותו עומד מולי עם הטלפון שלי ביד שלו. היה לו מבט מבועת והוא שאל בקול רועד ונוקשה "מה זה? כמה זמן זה נמשך? נפגשתם? שכבת איתו?". רצף השאלות המשיך והמשיך ואני הרגשתי איך כל הדם יורד לי מהפנים והלב שלי מתרסק. כל שאלה ננעצה לי כמו סכין בבטן. מה עשיתי? מה עשיתי... פגעתי בגבר שאני אוהבת. בגדתי בבעלי.
התגובה הראשונה שלי הייתה להתגונן. האשמתי את בעלי במצב, מרוב שנגעלתי מעצמי ולא יכולתי להתמודד. "הכל בגללך! אתה אוהב אותי בכלל? אי פעם אמרת לי שאתה אוהב אותי? שאני יפה? שאני סקסית? שאתה נמשך אליי? אף פעם לא! הכל בגללך, אתה חסכת ממני מילים שאני רוצה לשמוע, והוא פשוט השלים לי אותן. שתקנו לרגע. "כן, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, אבל זה היה בלי שליטה. מעולם לא נפגשתי או שכבתי איתו".
אין לי מושג איך הזוגיות שלנו שרדה את המשבר הזה, אבל היא שרדה. אני אפילו יכולה לומר שזה חיזק אותה.השנה נציין ארבע שנות זוגיות ואנחנו מאושרים מאי פעם. אחרי שהסברתי לבעלי שבשונה ממנו, אני צריכה לשמוע מה הוא מרגיש יום יום ושעה שעה, היום הוא מדבר איתי הרבה יותר. האמת? אני לא בטוחה אם אני מתחרטת על מה שעשיתי, כי בסופו של דבר זה עשה לזוגיות שלי טוב, אבל זה לא יעבוד בכל מצב. היום אני כבר יודעת, אני לא אשאר עם גבר בכל מחיר. מגיע לי להיות מאושרת ומגיע לי להיות נאהבת.
"הוא נתן לי את סם האהבה והתמכרתי אליו ללא שליטה" | מירי, 46
היא ניצחה.
היא ניצחה והצליחה להרתיע אותי מאהבה אסורה נוספת,
למרות שאני בדרך כלל להרפתקאות כאלה לא בקלות נסחפת.
ורומן אחד יותר מידיי לימד אותי שיעור לחיים,
אני ראויה להיות נאהבת באמת - ולא רק להיות מאהבת לגברים נשואים.
לקח לי זמן להחלים נפשית ממה שגרם לי לכאוב,
הוא שיחק באש ושרף אותי ואת עצמו, ורימה במקביל את אשתו.
כל אחת נפגעה בדרכה,
היא לא מכירה אותי ואני לא רציתי להכיר אותה.
מעולם לא התכוונתי להתאהב,
בטח שלא בקשר כזה מאכזב,
מעולם לא רציתי במישהי אחרת לפגוע,
לא רציתי גם את עצמי לפצוע,
לו ידעה כמה חיזר אחריי ובאיזו תדירות,
כמה מחמאות הרעיף וכמה יהירות,
כמה העצמה הצליח להעניק לי כמו שלא ידעתי 40 שנה,
את העקרונות שלי, החוזק שהיה בי, את החשיבה שלי, הכל הוא שינה.
ומבלי שהרגיש גם הוא התאהב
התלהב, התקרב
ונראה שמרוב הפחד גם רצה להיתפס
למרות שאת הקרבה שלי לא רצה לפספס.
פה ושם אמר את שמי במקום את שמה
נהג לומר לי שאנחנו זוג לכל דבר,
אולי את עצמו בפנטזיה רימה,
שוחח איתי כל יום כמה פעמים רק כדי לומר לי שהוא אוהב
אני לא רציתי את כל תשומת הלב הזו והמשכתי לחיזוריו לסרב,
היא התחילה לחשוד והוא ידע זאת בלי לומר לי מילה,
המשיך לחזר אחרי כרגיל ולא גילה.
הוא נתן לי את סם האהבה, הפרגון, החיזור והעוצמה שלא חוויתי מעולם,
אני התמכרתי ללא שליטה וכנראה בחוסר חוכמה,
הייתי מפוכחת כשנשאבתי לסם,
הוא היה זה שדווקא שיחק את המטומטם.
הוא זה שרצה שארגיש שהוא רק שלי,
ורצה שאתן לו את כל כולי,
אני הייתי זו שמעירה אותו מהחלום למציאות,
ואומרת לו שיש לו בבית עולם ומלואו,
שיקדיש לא פחות ממה שנתן לי – לו.
לו ידעה כמה פעמים החזרתי אותו אליה כדי לא להישאב לקשר לא טוב,
ולא רציתי שיאהב אותי כך ולא רציתי כך אותו לאהוב.
אבל זה קרה והאמנתי שעם הזמן גם זה יתפוגג,
אך הכעס שלה הלך והתחזק.
היא סלחה לו וכעסה עלי,
אני, "האישה המפתה",
כשלא היה לה מושג שזה הוא שאותי פיתה.
גבר שגדול ממני בעשרים שנה,
מעולם לא היה עולה על דעתי להתקרב אליו כך,
אבל כל ה"סם" הזה שנתן לי, משהו בנפשי הצמאה נמשך.
היא איימה עליי, קיללה והזהירה בהודעה אחת של זעם וקינאה,
וזאת אחרי שהם יחד יותר משלושים שנה.
רציתי לפגוע בה ולמרות זאת בניתי על זה שכל הקשר בינו לביני יתמוסס תוך זמן קצר,
והיה ברור ומוחלט שרק איתה לנצח הוא נשאר,
גם יותר מפעם אחת הסברתי לו שהחיים האמיתיים שלו הם שם - איתה ועם המשפחה
ושאני לא אוכל להסב לו סוג כזה של שמחה.
היא לא תדע לעולם כמה לא התכוונתי לפגוע בה,
ולמה אני לא מצטערת שהתנסיתי באהבה,
האהבה היחידה בחיי שהייתה סוערת, סוחפת ומרסקת,
האהבה שידעתי שאינה בריאה, אך הייתה ממכרת.
התגברתי עליו,
התגברתי עליה,
הרי היא זו התחתנה איתו וקיבלה ההחלטה על חייה.
הוא בגד בה יותר מפעם אחת כך היה דיי ברור,
בעיקר במעקב היומי שעשתה לו בכל שעה של צלצול.
לא יודעת כמה התאהב כך בעבר,
והאם עם הבגידות בה כבר גמר,
מה שבטוח שכל החוויה הזו שינתה את חיי,
פקחה את עיניי,
ויודעת שגם אם אשאר לנצח לבד,
לזוגיות מפוברקת שכזו, יותר לא אמעד.
"התקלחנו הבוקר, אנחנו והשלדים. כשסיבנו אותך ידענו שלעולם לא יהיה מספיק סבון כדי לקרצף את כל החטאים" | בר, 36
אתמול, השלדים שלנו יצאו מהארון. הם ישנו לצידנו במיטה, הזכירו לנו בחלומות את החטאים שלנו. כשהתעוררנו בבוקר השלדים כיבוד את השעון המעורר וכולנו חזרנו לישון חבוקים. איחרת לעבודה, כאלה הם. יודעים מה צריך ובעיקר מה אסור. התקלחנו יחד הבוקר, אנחנו והשלדים. הם סיבנו אותך, למרות שכולנו ידענו שאין מספיק סבון לקרצף את כל החטאים. הם ניגבו אותך, שפשפו חזק מידי, אולי כדי לנסות ולהוריד שכבה נוספת מעלייך. כשהתלבשנו מול המראה והסתכלנו אחת על השנייה במבטים חודרים בלבן של העין, השלדים שלנו עמדו לצידנו וחייכו. הם כאן. מזכירים לנו שוב ושוב ושוב שאין יותר "את" ואין "אני". יש "אנחנו". אנחנו, איתם כמובן.
הם הצטרפו אלינו לנסיעה באוטובוס. אני ישבתי, את עמדת, מסתכלת עליי, והם סביבנו, השלדים. לא היה לכולנו מקום אבל הצטופפנו. נכנסו יחד לבניין המשרדים, את, אני והשלדים. הם לחצו ידיים לכולם והיה נראה לרגע שהתהפכו התפקידים, ואת הופכת לצל של אחד מהם. כשהרמת את השפופרת של הטלפון והצמדת לאוזן במשרד, הסתכלתי עלייך כל כך יפה, אבל כל מה שהצלחתי לשמוע זה אותם, את השלדים. הם לא משאירים מקום לאף אחד אחר.
כשאכלת צהריים הצלחת ללעוס, אבל לא לבלוע. השלדים שלנו בלעו את האוכל, השאירו לנו שאריות. כשעלינו במעלית לדירה שלך קיווית שירצו לשוטט קצת למטה, שיישארו בחוץ כבר. הדלתות לא הצליחו להיסגר כי השלדים שלנו עמדו בדרך אבל אני הרגשתי שאני יודעת מה לעשות כדי להיפטר מהם, בעיקר עבורך.
בואי רגע. שבי מול המראה. אני רוצה לראות אותך כשאני כותבת לך, כלומר לנו. מגיעה לך סליחה ענקית ממני והגיע הזמן שאתנצל על מה שעוללתי לך שנים. לצערי אני עדיין מעוללת. הגיע הזמן שאעזור לך להיפטר מהשלדים.
כשהוא היה נוגע בנו בלילה ולפעמים ביום, לא אמרתי כלום. לא קמתי וצעקתי, לא השתוללתי, לא שידרתי מצוקה. ההיפך. שמרתי על ציונים קבועים והדחתי כלים בקביעות. דאגתי לאמא, לסבתא ואפילו לו עצמו. לפרק אותו זה אומר לפרק את הבית, ואסור שהבית יתפרק. בשלב מסוים לא יכולתי יותר וסיפקתי. לקחו אותו אבל עדיין לא השמעתי הכל. לא ביקשתי עזרה, לא אמרתי שקשה. ההיפך. הפכתי למבוגר האחראי כמי מישהו היה צריך להוביל את אמא בשבילי החיים שנותרו לה.
אחרי תקופה שמתי לב שנכנסה לנו שותפה חדשה לדירה. אשמה קוראים לה, והיא שבתה את אמא. אילצתי אותך לא להעיר לה, לתת לה להחלים בקצב שלה. בגיל ההתבגרות נתתי לך להשתולל, למרוד, ככה תירצתי בפני עצמי. אסור להעיר, צריך לתת לה להחליט על עצמה והכל בקצב שלה. אולי זו החלמה. אולי זה שיעבור לנו. נכון, שכבנו עם יותר מידי, אבל נו... את בוגרת לגילך, את מבינה עניין. כנראה שגם הם מבינים וזה בסדר. אף אחד לא יידע. בבית הספר נתתי לפוטנציאל שלך, שלנו, לחמוק לנו מבין הידיים. הפגיעה הקשה בביטחון העצמי לשנו נתנה אותותיה. במקום לרדוף אחרי ציונים גבוהים רדפנו אחרי עפיפונים, אבל הם היו עפיפונים שונים. עפיפונים מחפשי טרף קל - כמונו.
התגייסנו יחד. עדיין ליוויתי אותך, צל של הילדה השבורה שהיית מבפנים. שהוא השאיר מאחוריו בלילה אחרי שכיבה את האור. איכשהו הבנים אהבו אותנו, הציידים לצד רוכשי זרי הפרחים. לא ידענו לבחור נכון אז. היום אנחנו מנסות יותר.
ועכשיו, כשאני מלווה אותך לעבודה כל בוקר, אני מצטערת על הפעמים הרבות בהן כיוונתי אותך לא נכון. הפכתי אותך לכל כך חזקה ואחראית, אבל מאחורי המסכות היית חלשה וחסרת אחריות. שמת את כולם ראשונים, את היית המאספת, השתרכת מאחור בלי כוח. ווידאת שהכל בסדר איתם, שלאמא שמח יותר מאתמול, שלאחינו הקטן יש כל מה שהוא צריך ונתנו לחברה הכי טובה את הסוודר החדש שקנינו, עם הטיקט. שתיקח, העיקר שתשמח.
זה ההרגל שלנו, כאלה אנחנו, משמחות אחרים ומוותרות על עצמינו תוך כדי. מתנות אהבים עם בן זוג שאנחנו לא אוהבות, נמצאות בזוגיות שלא טוב לנו בה, מסיימות תואר שלא רצינו ומספקות אוזן קשבת לאנשים שלא מעניינים אותנו. אנחנו הכתף החמה הכי רכה ונעימה, תמיד זמינה, תמיד מייעצת, אנחנו מותרות לכל מי שדורש.
אז די, אהובה. בגדתי בך מספיק. אני רוצה לשחרר אותך. חשבתי שאני המצפן שלך, שאני מכוונת ושומרת, אבל מתברר שעשיתי לך רק נזקים. אני המקל בגלגלים, במקום לתת לך לפרוח, לנסות ולעשות בעצמך. אני זו ששכנעתי אותך שהאושר שלהם יותר חשוב משלנו. שהם צריכים יותר, שאנחנו גם ככה חזקות, אז מה זה משנה להקריב עוד?
אני זו שהבאתי את השלדים אלייך ואני זו שצריכה להעיף אותם ממך. אני יצרתי אותם, ערבבתי אשמה, אחריות, אהבה, פחד, בושה וכאב גם יחד. ככה שמרתי אותך לידי. וטעיתי. מגיע לך להיות מאושרת ולשים את עצמך בראש סדר העדיפויות – לפני כולם. מגיע לך להיות קצת אנוכית, להשאיר את העבר מאחורייך ולהשתחרר מכל מה שגורר אותך אחורה. לכי ותהיי מאושרת. תשכחי אותי, עיכבתי אותך מספיק. הלוואי ותשתקמי, הלוואי ותתחזקי. אני אוהבת אותך, בדרך המיוחדת שלי. ועכשיו שחררי אותי ותני לי להסתלק בשקט, עם השלדים.
"כשהייתה מחבקת אותה בלילה הייתה מבטיחה לה שהכל יהיה בסדר" | שלומית, 38
בתוך יער עבות עם עצים גבוהים, שכן לו בית הזכוכית. בעצם לא בית, ארמון הזכוכית. ובתוך הארמון, נמצא כל הטוב שהיה לעולם להציע. כל החלומות התגשמו בארמון. כל אישה הייתה רוצה לחיות שם, הכל היה מושלם.
הבעל? מושלם. הילדים? מושלמים. אהבה, כסף, תשוקה, אוכל טוב, כבוד, הערכה, פרגון, הכל הוא העניק לה. והאישה הייתה שמחה ומאושרת. מאושרת באמת. עשרים שנה של אושר שנראה שלא חסר בהן כלום, הכל יש ומה שצריך – ממלאים מיד. ואולי, ברגע של חוסר תשומת לב, התפנה מקום לאישה נוספת, האישה האחרת. שלה.
ביום סתווי אחד זה קרה. פניה הביטו בפניה. היא נראתה לה כמו היצור הכי יפה עלי אדמות שמסתכל עליה. הן הביטו זו בעיני זו – ונשבו.
וכך, שתי נשים באמצע החיים גילו את הפירוש האמיתי של אהבה שאינה תלויה בדבר. כאשר התבוננה בעיניה גילתה עולם ומלואו. אהבה כזאת חזקה שאי אפשר שלא לשמוע את דפיקות הלב כשהיו מתעלסות באהבה. אי אפשר שלא לראות את העיניים שמביטות בהערצה אחת בשנייה. יד ביד צועדות על החוף שיכורות מכוס יין אחת בלבד. עוצרות ובלי שאף אחד רואה מתעלסות על החול הדביק כשרק אור הירח מאיר עליהן. הן היו מאושרות.
וכשהיו חוזרות למציאות, המחשבות היו צפות. "אני נשואה. נשואה! יש לי ילדים בבית ובעל אוהב שמחכה לי, איך אני עוזבת אותם? איך אני נותנת לליבי ולחיי להיסדק כך מאהבה?"
את הפצעים המדממים הייתה מנקה בידיה ואת רסיסי הלב השבורים הייתה אוספת ומנסה לחבר. כשהייתה מחבקת אותה בלילה הייתה מבטיחה לה שהכל יהיה בסדר. עוטפת אותה אליה כמו ציפור ללא כנפיים, מלטפת אותה כל הלילה והיא מתייפחת אל הכרית כיצד נטשה את ילדיה, איך היא מתעללת באהבה שבביתה. ובבוקר כששוב הייתה רואה את פני אהובתה ליבה היה שקט ונח. הנה מונחת על ידה הדבר הכי טוב שקרה לה באמצע החיים.
זו שגורמת לה לצחוק בלי הפסקה, שגורמת לה לדלג משמחה ומאפשרת לה לחוש מהי תשוקה אמיתית, כזו שרואים בעיניים. כל מי שהכיר אותן ידע שאין אהבה כזאת. זו אהבה שלא כולם זוכים לה. אהבה של חלומות. אהבה עד המוות.אך באמצע הסיפור המושלם של שתיהן, זה שהקריבו עבורו הכל, משהו היה חייב להיהרס. העולם היפה שרקמו יחד, החלומות שחלמו, ההבטחות שהבטיחו – פתאום הכל נקטע. זה היה טוב היה מכדי להיות אמיתי.
טעמו המתוק של הרוק של אהובתה שהייתה שותה בתאווה, התחלף במרירות. הלטיפות הפכו לשריטות, המבטים המכשפים, לנעצים. הכאב חילחל וחדר למעמקי הלב, לנבכי הנשמה, הכי עמוק שאפשר.
"אני חייבת לחזור הביתה. הילדים. כולם אבודים. אני חייבת לחזור", אמרה לאהובתה.
וזו, סירבה לעזוב את ידה, ועטפה אותה אליה בחיבוק אחרון וכואב. ליבן נחמץ. נשבר והתפרק. אין יותר דם בגוף. הכל מת. הרגליים לא יכולות ללכת. הראש לא עובד. הגוף מתפקד רק על אוטומט.
כל יום לפני השינה אני עוד מדמיינת את דמותה בחלל, הולכת, מצחקקת, עושה לי פרצופים, מלטפת, מנשקת, עוטפת. אבל רק מדמיינת. רק אלוהים יודע מה איתה עכשיו. האם היא כמהה אליי כמו שאני אליה? אני לא יודעת איזה שיעור למדתי בכלל. מה יותר חשוב - הילדים או הלב? האכזבה או הכאב? התשוקה או הפשטות?
אני רק יודעת שלפעמים הייתי מחכה, מקווה, מדמיינת איך היא באה ומנפצת את זכוכיות הארמון שלי. אז היא תחטוף אותי ותיקח אותי הרחק מכאן לחלומות שלנו. לאשליות ולאהבה האמיתית. לשם, היכן שהבטיחה לי שנפליג ביחד אל האופק הגדול – ששייך רק לנו. אני אוהבת אותך תמיד, כמו הגאות והשפל. כמו הירח והכוכבים. אהבה של פעם בחיים.
תודה רבה לעדי אברהם ריצ'י, למנהלות ולחברות בסקסימאמא Sexymama - קבוצת פייסבוק לנשים בלבד העוסקת במיניות, זוגיות והעצמה