כשאנחנו חושבים על יחסים לא מונוגמיים, אחד הדברים שבדרך כלל יקפצו לראש כבר בהתחלה הוא המורכבות שיש בין בני הזוג שהחליטו לפתוח את היחסים. אבל ביחסים מסוג זה יש מורכבות נוספת שלפעמים נוטים קצת לשכוח, למרות היותה משמעותית לא פחות - היחסים מול הפרטנר הנוסף, זה שלפעמים מוגדר כ"מספר 2". איזה סוג קשר זה, לאן הוא מוביל (אם בכלל) ולמה שמישהו או מישהי ירצו מבחירתם החופשית להיכנס לתוך המערבולת המשולשת הזו כאשר ברור לכולם שהם הולכים להיות רק מספר 2 במקרה הטוב?
ברור לי שיש מי שקורא/ת עכשיו את הפסקה הזו ומהנהנת בהסכמה מלווה בחיוך חמוץ. כבר אמרה לי פעם נ' היקרה ברגע של תסכול: "אתם הפוליאמוריים צריכים להסתובב רק עם פוליאמוריים כמותכם שגם נמצאים בזוגיות". אולי זה נכון, אולי לא, אבל מעשית זה קצת מגביל את האפשרויות ולכן לא תמיד קורה. אז מה קורה כשמתחילים קשר עם רווק/ה או גרוש/ה?
הפער המגדרי: גברים זורמים יותר
אם זה גבר, זה די קל – גבר הוא יצור פשוט: או שהוא מחפש סקס או שהוא ישמח לעשות סקס עד שהוא ימצא קשר יותר משמעותי. הגבר רק יבדוק שהגבר האחר בסביבה לא מפריע לו לממש את אשר חיפש עם אותה בחורה. כל השאר – פחות מפריע. "אה, את נשואה? בעלך יודע? ולא מפריע לו? מגניב." לגבר לא אכפת להיות מספר 2 או 3 או 12, הרבה פחות כאב ראש מלהיות מספר 1. הוא גם מרגיש בנוח עם העובדה שלמרות שהוא אולי מחפש קשר משמעותי ואורך טווח, עם אופק שבו רואים צלליות של ילדים משחקים בארגז חול, זה לא מתנגש עם יצירת קשרים זמניים על הדרך.
נשים, לעומת זאת, מסתכלות על דברים בצורה שונה, ובניגוד לגברים הן פעמים רבות רואות בקשר משהו שחייב להיות לו לפחות פוטנציאל אמיתי להגיע לאנשהו. לא כולן ולא תמיד, אבל די הרבה. לכן, כאשר בחורה נתקלת במישהו כמוני, היא לרוב רוצה לברר "מה למעשה ייצא לי מזה חוץ מסקס?". אולי כאן זה המקום לגלות את הסוד שגם קצת סקס יכול להיות נחמד אם הפרטנר הוא בן-אדם נעים וכיפי, אבל חשוב מכך – הרי מה שבאמת ממלא אותנו וגורם לתחושת סיפוק הוא לא הסקס אלא עצם ההיכרות האינטימית עם מישהו חדש - להרגיש, לראות ולשמוע דברים חדשים. לשמוע ולהשמיע סיפורים מהחיים, לצחוק יחד ולהכיר עולם של בן-אדם אחר. ועל הדרך אולי אפילו קצת להתאהב באדם האחר.
הפרקטיקה: איך זה עובד?
נכון שלפעמים קיימת קנאה, חשש שההתאהבות תסחוף אותנו למקום לא רצוי או מכך שהקשר לא יכול להיות אינטנסיבי או ממצה מספיק. לכן זה לא יתאים לכל אחד, בוודאי לא למי שחושב שקשרים מונוגמיים הם ה-דבר. מצד שני, כן אפשר ליהנות ולהרוויח מקשר כזה בלי להיפגע – הכול תלוי בצורת התפיסה של הקשר וכמובן בפרטנר שלנו. מכיוון שהקשר פתוח, הוא פתוח לכל הכיוונים וגם הצד השני יכול להמשיך ולחפש לו מערכות יחסים נוספות שאולי יותר מתאימות למה שהוא באמת שואף אליו. אם התקשורת טובה והקנאה לא מרימה את ראשה, עצם החיפוש אחר בן-זוג אחר, אולי מישהו עם סטטוס קצת פחות תפוס, יכול להכניס עניין מסוים לקשר עצמו.
גם אני וגם בת הזוג שלי מצאנו את עצמנו לפעמים יושבים עם בן או בת זוג אחרים, מסתכלים באפליקציות היכרויות יחד ומחווים דעתנו על הממצאים, מתוך הבנה של כולם שהקשר שיש כאן הוא אכן נחמד ונעים ואולי אפילו אוהבים – אבל הוא לא נצחי. יכול להיות שלא לכל קשר חייבת להיות מטרה סופית של חיי נצח משותפים. ההבנה הזו היא אחד הדברים שמייחדים את הקשר הזה ומאפשרים לו להיות שונה מזוגיות מונוגמית בה שני הצדדים תמיד מסתכלים קצת גם לעבר האופק הרחוק. זה לא בהכרח אומר שזוהי סתם יזיזות או "חברים עם הטבות" – חלק מהקשרים הם עמוקים ומשמעותיים לא פחות מכל קשר מונוגמי, לפעמים אפילו יש נטייה להיפתח יותר כי יש פחות פחד "להרוס" ובאופן טבעי מרגישים נוח לדבר על דברים שאולי לא מדברים עליהם עם אחרים.
הדבר היפה הנוסף הוא שברגע שהציפיות תואמות למהות, הפרידה היא פחות מבאסת. סיום של יחסים זה תמיד דבר קצת לא נעים וכמו בכל יחסים זה יכול להיגמר יותר או פחות טוב, אבל מכיוון שאף אחד לא ציפה להיות זה עם זו לעד, המרה השחורה היא קצת פחות מרה וקצת יותר בהירה. עם קצת מזל זה פשוט נגמר עם חיוך לאחר שהצד השני מצא בן-זוג קבוע ואז רק צריך לדעת לזוז הצידה בנימוס ולאחל בהצלחה לכל הצדדים. הייתה אפילו מישהי שאמרה לי שהקשר הזה טוב לה כי היא יכולה להמשיך לחפש את מה שהיא באמת רוצה, אבל בלי הלחץ והנואשות שנובעים מבדידות ולפעמים גורמים לבחור לא נכון.
להתאהב ולשרוד
ומה קורה כאשר הרגשות שלנו כל כך חזקים שלא רוצים לחפש מישהו אחר, אלא רוצים שזה יהיה הדבר העיקרי? כאשר אנחנו פתאום מתאהבים במישהו שלעולם לא באמת יהיה רק שלי? אכן מוקש לא קטן והוא יכול להגיע מכיוון שני הצדדים, הרי לא רק הצלע הרווקה יכולה להתאהב – אני יכול להיות נשוי וביחסים פתוחים ופתאום מישהי מלהיבה אותי כל כך שאני רוצה רק אותה (והיא רוצה רק אותי). הפתרון לתסבוכת הזו מתחיל בתקשורת טובה בין כולם וממשיך בגישה בוגרת והבנה של הדינמיקה של יחסים ושל התאהבות.
כאשר שני אנשים מתאהבים הם לא יכולים לדמיין שאי פעם הם לא יאהבו באותה העוצמה, הם שוכחים שכעבור כמה חודשים לכל היותר ההתלהבות תרד ועוצמת האהבה שהם מרגישים תגיע לאיזון. אנחנו לא רואים זוגות שחיים כמה שנים יחד ומתנהגים כמו זוג שנפגש לפני חודש - התחושה הראשונה תמיד עוברת ונעלמת לה ואחר כך נשאר משהו אחר, טוב יותר או פחות.
ובאמת, ברגע שאותה התלהבות ראשונית עוברת, מה שלעתים מתרחש זה שהפרטנר הנוסף שלנו פשוט מפסיק להביע עניין ומה שלפני רגע היה נראה לצופה מן הצד כמו "סכנה לתא המשפחתי" פתאום מתפוגג לו ונעלם. אותו אחד שהיה בשבילנו שבירת השגרה האולטימטיבית, עכשיו מיצה אותנו ועבר הלאה, ומי שמרגיש פתאום כמו מספר 2 הם אנחנו, הצד הנשוי. למעשה כולם כאן מספרי 2, אפילו אם מספר 1 של הצד הרווק הוא עדיין רק דמיוני – הרי הוא יכול לצוץ בכל רגע ולגרום לגדיעת הקשר, בעוד הצד הנשוי, ה"תפוס", הוא זה שאף פעם לא יהיה באמת תפוס (וגם אף פעם לא באמת פנוי). עם ההבנה הזו אנו מרשים לעצמנו להיסחף אחר התאהבויות זמניות שיכולות אפילו להביא אותנו למקום בו לפרק זמן מסוים אנו מקדישים לבן הזוג הנוסף יותר תשומת לב מאשר לבן הזוג העיקרי. אבל זה תמיד יהיה זמני, ההתלהבות הרי תחלוף ופשוט אין טעם להחליף משהו קיים בפנטזיה על חיים מאוהבים תמידיים שלעולם לא תתגשם.
וישנם גם זוגות שבוחרים בדרך אחרת להתמודד עם זה: פשוט לא לתת לעצמם להגיע לשם. זה אולי פחות כיף, אבל גם יותר קל להתמודדות ושומר יותר על מסגרת יציבה.