נגיד שקראו לה סיוון, למרות שזה לא נכון, ונגיד שזה היה בחורף 1995 כי ככה אני זוכר. בכל מקרה, על החורף אני מתחייב. על הניינטיז גם. למדנו ביחד בחטיבת הביניים, שזה זמן נורא להיות בן: אתה נבוך כמצב קיומי והגוף שלך מצמיח כל מיני דברים, לאט במקרה הטוב ומהר במקרה המשפיל. אם אתה מטבעך קצת לחוץ בגישתך למין הנגדי, זה פחות או יותר מבטיח לך שלוש שנים של תסכול טרום-מיני. ככה אני חוויתי את החטיבה וספציפית את סיוון, שבהיותה ההגדרה המדויקת של הפנטזיה המינית שלי – יפה, קטנה, קצת נוירוטית, מאוד מבריקה - קוטלגה אצלי אוטומטית כ"לא בליגה שלך". אז מעולם לא ניסיתי בכלל לבדוק אם הפנטזיה המינית שלה היא במקרה אשכנזי נמוך אבל חיוור.
אז בחטיבה לא נאמר כלום ולא קרה כלום, וב-1989 נפרדו דרכינו. אם חישוביי נכונים, בשש השנים הבאות לא נתקלנו זה בזו למרות ששנינו אכלסנו בדיוק קמ"ר אחד בתל אביב. ואז נתקלנו, ביום חורף בלי טיפת גשם, ולא היה לי ספק שהפעם אני מנסה את מה שבחטיבה לא העזתי. היא עדיין נראתה לי כמה שלבים מעליי בשרשרת המזון הרווקית, אבל משהו אמר לי שזה עכשיו או לעולם לא. בזיכרון שלי זה היה בר עם מרפסת פתוחה, אבל יכול להיות שזה קרה ברחוב. ככה או ככה ניגשתי ואמרתי "סיוון?", מוכן כבר עם ה"תומר מהחטיבה" על הלשון, אבל היא הקדימה עם "תומר!" משלה, לרבות סימן הקריאה וחיבוק שלגמרי לא צפיתי.
אין לי מושג לאן הלכנו, אבל אני יודע שהלכנו הרבה. היה מקום אחד עם דרינקים – שתיתי דרמבוי, יעזור לי האל – והיה סיבוב על החוף עם אור מעורבב מהירח ומחדר המעליות של שרתון. היא רעדה והצעתי לה את המעיל שלי והיא סירבה, אבל לא חיבקתי אותה וניהלתי עם עצמי דיאלוג נוקב בנושא ("איזה פחדן"; "איזה חרמן"). ואז היא אמרה, ככה בלי שום טקס בישבן, "קר פה בטירוף, שנלך אליי?".
משלא הבעתי התנגדות נחרצת, מצאנו את עצמנו בדירה שאצלי בראש היא ברחוב מלצ'ט. תל אביבית בשכירות קלאסית, עם האריחים הצבעוניים האלה והתקרות הגבוהות. אני כבר הורדתי את המעיל שבחוף היא לא רצתה לקחת והשעה הייתה קרובה יותר לכחול של הבוקר מאשר לאדום של השקיעה, אז זה היה ליטרלי עכשיו או לעולם לא כשהיא אמרה פתאום משפט שאני זוכר ממנו רק את האמצע: "בלה בלה חבר שלי בלה בלה".
הייתי רווק כושל, אז אחוז ניכר מתוך הדייטים הספורים שיצאתי אליהם מלכתחילה הסתיים במפח נפש, אבל סיוון לימדה אותי שיש דבר יותר גרוע מדייט גרוע: לגלות שאתה אולי יצאת איתה, אבל היא מבחינתה בכלל לא יצאה איתך. במקרה דנן, אני הייתי בסרט של להגשים סופסוף פנטזיה מגיל 14, והיא הייתה בקטע של "גדול, מישהו להעלות איתו זיכרונות מהמורה לצרפתית". בדרך הביתה, עם הרבה שחור על הנפש וקצת תכלת בביצים, אמרתי לעצמי שאולי היא בכלל המציאה את החבר ההוא בתור דרך לרמוז לי בעדינות שמוטב לחולצה שלי לא ללכת בדרכו של המעיל. זה לא גרם לי להרגיש אפילו טיפה טוב יותר בקשר להתפתחויות האחרונות.
וגם לא שכחתי את זה. לא במונחים של טראומה, אבל שנים היה לי חמוץ מעצם המחשבה שיכולתי להיות כל כך קלולס בנוגע להלך רוח של בחורה, שהלכתי שולל אחרי משהו שבסיכומו של דבר היה קיים רק בראש שלי, שהייתי כל כך לא אטרקטיבי בעיניה של מישהי שבעייני הייתה תמיד מסעירה. האגו – עזבו גברי, פשוט האגו - לא בנוי להתמודד עם החרא הזה.
20 שנה אחרי - הנקמה היתה איומה
ואז קרה מה שתמיד קורה עם ההיא מהחטיבה שלא קרה איתה כלום: מישהו ארגן פגישת מחזור. סדר גודל של 20 שנה אחרי הדייט החד צדדי שלנו, אני מוזמן לפגוש את החבר'ה הישנים וחושב כל הזמן על נקמה. כלומר, לא היה לי בראש שום דבר קונקרטי או חלילה אלים, אבל היה משפט שידעתי שאגיד לה. בקול רם, שישמעו.
בכלל לא הייתי בטוח שהיא תגיע – מישהו אמר משהו על זה שסיוון לא התחייבה – אבל הנה היא עומדת שם במרפסת, גב לאיזה קיר ושוב רועדת, כאילו לא עברו שני עשורים מאז המעיל שהיא לא לקחה. והנה אני, ניגש אליה בחיוך גדול ואומר: "סיוון? איך אני שמח שבאת, רציתי להגיד לך שהיית הדייט הכי גרוע שהיה לי בחיים".
התגובה שלה הזכירה קצת את ארנולד מ"על טעם ועל ריח" רגע לפני שהוא שואל "על מה אתה מדבר, וויליס?", אז התחלתי לשחזר לה באוזניים את מאורעות תשנ"ו. ופתאום היא עוצרת לי את השטף וממלמלת שהיא ממש מצטערת, אבל קצת קשה לה לעמוד פה ככה ולדבר כי היא בילתה את החודשים האחרונים בבית חולים, ואתה יודע איך זה. אני דווקא לא יודע איך זה, אבל מראה עיניים העיד שהיא לא ממציאה. רזה מאוד, לבנה מאוד, וכל הזמן הרעד הזה בלי פרופורציה אמיתית לקור. אלוהים יודע מה אמרתי בניסיון להפוך את כל העניין לבדיחה, סתם סמול טוק בין שני אנשים שמזמן לא התראו, ואני רק מקווה שתרגישי טוב ותעברי את זה בקלות.
היא לא מחוברת לפייסבוק או לאיזושהי רשת חברתית. אין לנו מכרים משותפים שאני מודע להם. אז אין לי מושג מה עבר על סיוון מאז פגישת המחזור שלנו, ואני מקווה במלוא הלב שהיא בריאה ושלמה.
אין לי גם מוסר השכל. כלומר, מה אמור גבר ללמוד מבחורה שבכלל לא מבינה שהוא מעוניין בה, או לחלופין דוחה אותו בתום דייט שדווקא נראה די מוצלח באמצעות אזכור של חבר שמעולם לא היה? אבל אם ממש תלחצו, אז אני מוכן לסכם את המעשייה הזאת כקמפיין לטינדר. כלומר, אני לא מבין את הדור שלכם ואין לי מושג איך אתם מסתדרים בלי לתקשר זה עם זו גופא, אבל לפחות אין לאף אחת אשליות בנוגע למה שאתה רוצה מחייה. שלא לדבר על זה שהיא יכולה לדחות אותך הרבה לפני שגם השמיים וגם הביצים שלך יכחילו.