מעניין כמה אנשים שמכירים את פניו של טום מקארת'י כשחקן - מ"הסמויה" או מ"סוריאנה", מ"גיבורי הדגל" או מ"בייבי מאמא" - מכירים גם את שמו. גם כי מדובר במקרה מובהק של "נו, זה איך קוראים לו מאיך קוראים לזה", וגם כי האיש מטפח מאז סוף שנות ה-80 קריירה שעיקרה תפקידי משנה זעירים. באותה נשימה, מעניין כמה אנשים שמכירים אותו כבמאי זוכה האוסקר של "ספוטלייט" (כלומר, מקארת'י זכה כתסריטאי ולא כבמאי, אבל הסרט שלו לקח את הפרס הגדול באותה שנה) נחשפו גם לסרטיו הקודמים, בראשם "שומר התחנה" ו"האורח"; שניהם טובים יותר מ"ספוטלייט" המצוין כשלעצמו, ושניהם לא זכו מעולם לכבוד המגיע להם.
הבמאי המיוחד הזה חוזר עכשיו עם "מים שקטים", שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים בחיפה ומגיע כעת להקרנות מסחריות, מלווה באוסקר באזז סביב התפקיד הראשי של מאט דיימון, אך גם (עיניכם הרואות) בציון גולשים חיוור ב-IMDb ובנתוני קופה כמעט לא-קיימים (הכנסות של 16 מיליון דולר בלבד בארה"ב). אבל המבקרים דווקא אוהבים את "מים שקטים", ועד כמה שאני שונא לומר את זה על קולגות, הם צודקים.
מאט דיימון הוא ביל, פועל אמריקאי כחול צווארון שהחיים שלו נראים כמו שיר של ספרינגסטין והבת שלו יושבת בכלא הצרפתי על הריגה, לטענתה על לא עוול בכפה. ביל, שהיה אב נעדר בתחילת חייה, טס למרסיי כדי לעשות בשבילה מה שאפשר. אלא שלא מאוד אפשר, גם אחרי שהוא פוגש שחקנית מקומית בשם וירז'יני (קאמי קוטן, "10 אחוז") שעוזרת לו להתמצא בעיר ובביורוקרטיה.
ביצירה שמבוססת באופן מאוד חופשי על סיפורה של אמנדה נוקס, מקארת'י הולך בכל פנייה אפשרית לכיוון ההפוך מהציפיות שלנו ואומר "אתם רואים, חשבתם ככה רק כי אתם מוטים נגד (או בעד, זה לא באמת משנה) שמרנים/ ערבים/ להט"בים/ נשים/ גברים". הקונץ הזה עשוי היה לעצבן אלמלא היה הדהוד מושלם של התהליך שעובר על ביל, שמגדיר את הסיפור שלו: לגבר הישן והמיושן הזה, שבאחת הסצנות המוצלחות בסרט נשאל אם הצביע טראמפ, נולדה בת לסבית שהנטייה המינית שלה היא בפירוש גורם מרכזי בנסיבות שהביאו אותה לכלא; כדי לשנות במשהו את מצבה, אין לביל מנוס מלהתערבב עם המהגרים המוסלמים במרסיי ובשלב מסוים גם לחיות כמו אותם מהגרי עבודה שאנשים במולדתו הצביעו טראמפ בין השאר מתוך תקווה שיהגרו למקום אחר. וחוץ מכל זה, הסייעת המקומית של ביל היא כאמור שחקנית, על כל המשתמע מכך.
מקארת'י מכריח את הצופה הליברלי לתת צ'אנס לדמות שמרנית, ומכריח את הצופה השמרן להבין איפה ולמה מתקלפת ממנה השמרנות. בדיוק כמו הגיבור של "האורח", שחייו משתנים כשהוא מכיר זוג מהגרים לא חוקיים ואת המוזיקה שלהם, כך גם הצופה ב"מים שקטים" אנוס *להבין* משהו שעד כה הייתה לו עליו רק דעה קדומה. במילים אחרות, אלה כבר שני סרטים שבהם טום מקארת'י מצליח ליצור לינקג' של ממש בין גיבור וצופה; אני חושב שזה מבריק, גובל בגאוני, ולא רק כתרגיל קולנועי-אינטלקטואלי אלא גם ובעיקר כאמצעי להגיד משהו חשוב, חשוב כמו "תפסיקו להיות עבדים של הדעות הקדומות שלכם".
דיימון נותן כאן את אחד התפקידים הטובים ביותר שלו, אביגייל ברסלין מצוינת כבתו ונהדרת בהליכה על החבל הדק שבין קורבנות מושלמת (רבאק, הרי זאת ההיא מ"מיס סאנשיין הקטנה") לזיק של "רגע, אולי היא לא תמימה כמו שהיא נראית", ומי שגונבת את הסרט היא לילי סיובאו בת ה-10 בתפקיד בתה של וירז'יני. מערכת היחסים שמתפתחת בינה לבין ביל היא הלב הרגשי של "מים שקטים", שאולי גרמתי לו בעוונותיי להישמע כמו יצירה דידקטית או מנוכרת; אבל לא, בשום אופן לא. "מים שקטים" הוא סרט נורא נורא מרגש שפשוט משתמש גם בדרכי השכל כדי להגיע אל הלב.