"סבוי", הדוקו-דרמה על האישה שמצאה את עצמה מתווכת בין חיילי צה"ל למחבלי פת"ח בעיצומו של אירוע טרור, מבקש לתקן עוול היסטורי. לא רק ששמה של המתווכת לעת מצוא, כוכבה לוי, נשכח לגמרי מהציבוריות הישראלית - אפילו ערך בוויקיפדיה לא מנציח אותה – אלא שלאחר הפיגוע במלון "סבוי" בתל אביב ב-1975, שלוי סייעה לצמצם את ממדיו, היא הושמצה בפומבי בגלל טעות אומללה בזיהוי. מהבחינה הזאת, "סבוי" של זהר וגנר (שהוקרן בחודש שעבר בקולנוע ושודר אמש בכאן 11) הוא סרט שחשוב שנעשה וסרט שראוי לצפות בו. חבל רק שהוא לא סרט טוב כמו הכוונות שמאחוריו.
הפיגוע בסבוי היה אירוע בני ערובה: שמונה מחבלים השתלטו על המלון, תפסו את האורחים ודרשו שחרור מחבלים בתמורה לשחרורם בחיים. בעוד שחלק מהמהלכים המבצעיים מוצגים בסרט כפי שתועדו בזמן אמת על ידי המצלמות והמיקרופונים, ההתרחשות האנושית זוכה לשחזור דרמטי. כוכבה לוי (דאנה איבגי), נשואה שלא באושר, הייתה באותו ערב במלון עם המאהב הנשוי שלה, אברהם עזיקרי (אימרי ביטון). אלא שהיחסים ביניהם נדחקים לשוליים העלילתיים, והסרט מתמקד ביחסיה של לוי עם מנהיג חוליית המחבלים (עלא דקה).
את מלאכת התיווך-תרגום לוקחת לוי דוברת הערבית על עצמה, בלי שהתבקשה. וגנר לא מספקת מניע, בחירה יותר מלגיטימית כשמדובר בהחלטה של רגע, תחת לחץ, אלא שמאותו רגע ואילך משנה הבמאית את האסטרטגיה שלה ב-180 מעלות ומספקת הסבר בגוף הסרט לכמעט כל מחשבה שחולפת בראשה של הגיבורה. השחזור הדרמטי נשען במידה רבה על קטעי יומן מפורטים שכתבה לוי על האירוע, וגנר בחרה להשתמש בקטעים הללו בהרחבה כקטעי קריינות בקולה של איבגי - ואני חושב שבמחי החלטת הבימוי הזו הרגה את האספקט הדרמטי בדוקו-דרמה שלה.
השפה של לוי, ספרותית מאוד ומלודרמטית מאוד, הייתה בוודאי מעט מליצית גם לתקופתה. בבחירה בה לקריינות קופץ הפתוס המובנה שלה כמה וכמה מדרגות, ורגעים של דרמה אנושית קטנה ואמינה נעשים באחת מוגזמים, בואכה מגוחכים. והסגנון הוא רק חצי צרה, מפני שבהחלטת הבימוי השגויה שזורה גם החלטת עריכה רעה: קטעי הקריינות יושבים במקרים רבים בדיוק על הדרמה שהם מתארים. התוצאה היא הסבר-בגוף-הסרט מהסוג שאפילו סטודנטים לקולנוע יודעים להימנע ממנו, מפני שאנחנו מקבלים אישה ש(למשל) מדברת עם גבר זר ותוהה על קנקנו כשברקע הקריינות מספרת לנו שהיא דיברה איתו ותהתה על קנקנו. כפל קנס קוראים לזה ברשויות.
בסך הכל 78 דקות נמשך "סבוי". בחלקו הדרמטי יש באופן טבעי לא מעט רגעי פעולה, אבל נדמה שווגנר לא מעוניינת להאדיר אותם בשום אופן, והם מבוימים כמעט כלאחר יד; הסרט שלה מונע-דמות, לא מונע-פעולה. אלא שהמדיניות הזאת הופכת את הדוקו שבדרמה למעט שטחי, מפני שפעולת החילוץ הכושלת של כוחות הביטחון והתוצאה הקשה של האירוע כולו – שמונה אזרחים ושלושה חיילים הרוגים – נותרת אבן עובדתית שאין לה הופכין. אין לנו מושג אם ההסתערות הייתה שגויה או מוצדקת, אם היה כאן מחדל או מקרה של אין ברירה. זה לכאורה דיל סביר בסרט שבאופן מובהק מתעניין רק באישה שבמרכזו, אלא שאפילו 78 דקות הן זמן ממושך מדי למצב הסטטי שבו נמצאת לוי: מאוימת, מדברת, מפצירה. זה בערך הכל, וזה גורם לתחושה שהסרט ארוך משמעותית מסך דקותיו.
רק ממש בישורת האחרונה שלו חושף "סבוי" את העוול האמיתי שנגרם ללוי, את החלק המעניין והמקומם ביותר בסיפורה. קולנועית זה טוויסט, והוא מגיע כל כך מאוחר שלפרט לגביו יהיה טכנית ספוילר; מה שחשוב הוא שהסרט מחמיץ כאן הזדמנות דרמטית והיסטורית, מפני ששום דבר שקורה בו עד לחשיפה הזו אינו מכין את הצופה לקראתה, וכשהיא מגיעה הסרט פשוט נגמר. במובן הזה, הדרמה של כוכבה לוי מתפקששת פעמיים: בפעם הראשונה כשהכתיבה שלה-עצמה מקשה לקחת ברצינות את האינטראקציות שלה עם החוטפים ועם עזיקרי, ובפעם השנייה כשהצופה נחשף לדיסאינפורמציה המקוממת שהופצה עליה – וזהו. למדנו מי ומה היא לא הייתה, אבל בקושי הבנו מי ומה היא כן. האם זה כשל בתחקיר או מבוי סתום בו? אין לדעת. וגנר שוב לא מפרטת.
דאנה איבגי לא יודעת להיות לא מעניינת, ו"סבוי" ראוי לצפייה גם בזכותה. הוא מעניין כמסמך היסטורי וחשוב לצורך אותו תיקון שבבסיס הצדקתו הקולנועית-עיתונאית, אבל סרטה של וגנר כושל במובנים רבים משני עברי המקף, הן כדוקו והן כדרמה.