"אנט מן והצרעה" מסמן מאורע חגיגי למדי לחובבי המספרים העגולים (והקומיקס, כן): היקום הקולנועי של מארוול מחליף קידומת עם הסרט ה-20 מאז "איירון מן" הראשון. למרות, ואולי בגלל שהוא נשכח למדי, אין מושלם ממנו לסמן את נקודת הציון המרשימה. אנט מן והצרעה הוא סרט רגיל, בסדר. לא גרוע או משעמם במיוחד, סתם עוד סרט מפס הייצור הכי מיומן בהוליווד.
אחרי הסיום הבלתי נשכח של "הנוקמים: מלחמת האינסוף", הייתה דרושה הפוגה קלה מכל המוות והדרמה, אז גייסו את גיבור העל הקליל והקטן (סליחה) ביותר ביקום הקולנועי. במעבר חד מהאפוס שקדם לו, אנטמן מתבלט בטון המשועשע ובמינימליזם שלו. עלילה בסיסית, מעט דמויות, מבנה פשוט ובעיקר, הרבה פחות משקל קיומי על הכף. העולם לא נמצא בסכנה, ברוך השם, גם לא סן פרנסיסקו. לשם שינוי, ההתרחשויות הפעם לא ישנו את המאזן הקוסמי.
יש בזה משהו מרענן, סרט צנוע וחביב בכיכובו של פול ראד החביב, קצת אקשן, קצת קשקשת יעני מדעית (הפעם על מכאניקת הקוונטים, נניח), הרבה הפוגות קומיות וזהו. הסרט מתחבר בסופו לעלילת "הנוקמים: מלחמת האינסוף", אבל כרונולוגית רובו מתרחש לפניו. אחרי אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", סקוט (פול ראד) נמצא במעצר בית דיפלומטי, כשרק בתו הקטנה מארחת לו חברה בסופי שבוע.
בזמן שהוא מנסה לשקם את חייו, ביקורו הקצר במרחב הקוונטי (מהסרט הקודם) ממשיך לתת את אותותיו, כשדמות מהעבר מתחילה פתאום להראות סימני חיים. עם או בלי קשר לאותות החיים מהעבר, דמות חדשה ומסתורית נכנסת לסיפור, כשכולם עסוקים בניסיון להיכנס או להשתמש באותו מרחב קוונטי. זה הרקע לעלילה, אבל מכאן הסרט כולו הופך למרדף פשוט להפליא אחר מזוודה שמחליפה ידיים כל רגע.
זה לא באמת משנה מה החפץ אחריו רודפים סקוט, האנק פים (מייקל דאגס) והופ דאן דיין (אוונג'לין לילי), האף.בי.איי ושאר הדמויות. בסופו של דבר, לצד סיפור הרקע העמוס בז'רגון מדעי (או קוונטי, ליתר דיוק), ההתרחשויות בסרט לא מורכבות יותר מסרטון של באגס באני. מישהו חוטף את המזוודה בטריק אחד, ואז מופיע פתאום השני וחוטף אותה שוב, ואז מופיע מישהו שלישי וחוטף אותה רק כדי לאבד אותה לידיו של הראשון, וחוזר חלילה.
המינימליזם העלילתי היה יכול להוות בסיס לסרט אקשן דחוס ומותח, אבל הקלילות של אנטמן והפנייה שלו לכל המשפחה, מקרבת אותו באופן מדאיג לטריטוריה של סרט ילדים. כרגיל במארוול, אין פה דם, קללות, עירום או אפלה אנושית אמיתית. יש אנשים רעים, אבל הם רעים של סרט מצויר, רשעים אבל קצת מתוקים, ולא מפחידים מדי.
קטעי האקשן גם הם אינם אלימים במיוחד, ומזכירים ברוחם קומדיית סלפסטיק ישנה, או סרטונים של לוני טונס. ייחודו של אנטמן קשור למשחקי גדלים, וכמו בסרט הראשון, גם הפעם האלמנט הזה מנוצל בצורה מספקת ומרשימה. בכלל, נראה שרוב היצירתיות בעשיית הסרט הופנתה לכל תכסיסי ההגדלה וההקטנה. האקשן מעט מעוקר בגלל אופיו הילדותי, אבל הוא סוחף ומשעשע, ולרגעים ממש מענג לצפייה.
אם האסתטיקה הסלפסטיקית היא גם נקודת החוזק של הסרט, הצד הפחות נעים של הילדותיות מתבטא בעיצוב דמויות המשנה. חבריו של סקוט יושבים על תקן ההפוגה הקומית, וממלאים את התפקיד בצורה מספקת, אבל כדי להוסיף עוד קצת קלילות, החליטו היוצרים להפוך כמעט כל דמות משנית להפוגה קומית. הבכיר באף בי איי, שרודף אחר הגיבורים ומנסה לתפוס אותם, מצויר כטמבל מתוק וחסר יכולת. סוחר הנשק האכזרי שמנסה להשיג את אותה מזוודה נחשקת, מצויר גם הוא, ניחשתם נכון, כאידיוט מצחיק וחסר כישורים.
העיצוב המלעיג של הדמויות שמשתתפות במאבק המרכזי בסרט, פוגע במתח באופן אנוש, והופך את קלות המשקל לחוסר משקל מוחלט. בסרטים כמו "בת הים הקטנה" ו"מלך האריות" יש רשעים יותר מעוררי סיוטים מאלה של "אנטמן והצרעה". הסרט כל כך מתאמץ להיות נעים וחביב, עד שהוא כבר לא מצליח לגעת בצופה, אולי רק ללטף אותו בעדינות.
"אנטמן והצרעה" הוא סרט פרווה למהדרין, קצפת צמחית כשרה לפסח. זה תעשייתי, בנאלי, חסר טעם ומתוק מדי. הוא לא סרט גרוע, חווית הצפייה עדיין נחמדה, עדיין יש את פול ראד, רעה ראשית מעניינת, ועשייה קולנועית מיומנת וזורמת. האנרגיות הנמוכות אולי מסמנות למארוול להתחיל להרפות מהדירוג לכל המשפחה, אבל מצד שני, אנטמן תמיד סימן את נקודת הקצה הילדותית ביקום של מארוול. פחות מרשים מרובם, אבל גם פחות יומרני ומעייף. לא הייתי יוצא בשבילו מהבית, אבל הייתי שמח לראות אותו בערב בבית אחרי יום ארוך. הסרט ה-20 בפרויקט השאפתני הוא בדיוק מה שהייתם מצפים מסרט מספר 20, סתם עוד סרט נחמד ו - נו, לא יכולתי להתחמק מזה - קטן.