אם מותר להגיד על מיליארד ספרים ש"אי אפשר להניח מהיד", אז בטח מותר להגיד על "אגדת חורבן" שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים. סרטו החדש של גידי דר ("אושפיזין") נראה כמו הימור כמעט מטורלל על הסבלנות של הצופה – זה לא לייב אקשן, זאת לא אנימציה, כל מה שיש כאן זה רצף של כ-1,500 ציורים סטטיים – אבל האמת היא שהפורמט הזה מתגמל במקום לאתגר. באמת שאי אפשר להוריד את העיניים מהציורים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט ("ואלס עם באשיר"), ואם להסתבך עוד קצת עם הפלגיאט שלי מהעולמות הספרותיים, אז גם אי אפשר להוריד את האוזניים מהפסקול שעיצב נתי זיידנשטדט ומהמוזיקה שכתבו אסף תלמידי ויונתן אלבלק, לרבות קטעים מקהלתיים שמצליחים להישמע בול כמו שירה בת 2,000 שנה הגם שאין לנו מושג אם זה נכון. אנשים ידברו ובצדק על הציורים, אבל זאת עבודת סאונד מהמרשימות שנשמעו בקולנוע הישראלי.

אנחנו בירושלים בתקופת בית שני, רואים את התהוותה של שנאת החינם המפורסמת דרך עיניו של גבר צעיר בשם בן בטיח (קולו של שולי רנד, שכתב עם דר את התסריט). אנחנו למדים שיש כרגע שני סוגים של יהודים – עשירים עם קשרים באימפריה הרומית, ועניים שהקשר היחיד שלהם לרומא הוא שהם משלמים לה מסים – ומה שמתחיל כפילוג מעמדי מגיע אל ספה של מלחמת אחים כשהאחרונים מחליטים למרוד ברומאים. זה בגדול הסיפור, וזאת בדיוק הבעיה של "אגדת חורבן": הסרט הזה הוא על הנסיבות שהובילו לחורבן בית שני. לא על דמויות שאפשר להבין ולאהוב או לשנוא, אלא על אירועים היסטוריים. זה מעניין כשיעור בתולדות עם ישראל, אבל זאת גם תאונה סופנית לאפקט הרגשי של הסרט.

מוזר לראות עד כמה הכתיבה נופלת מהאספקטים האחרים של העשייה. זה לא רק חוסר היכולת לבנות דמויות; זה גם ואולי בעיקר פספוס של הדבר האמיתי שקורה כאן, כי מה שהלך רגע לפני החורבן זו חתיכת טרגדיה של טעויות. ובעוד שהסרט בהחלט מטפל בטרגדיה, הוא לגמרי מתעלם מהאירוניה השזורה בעלילה של עצמו. בן בטיח שמצטרף למרד ומוכרז מיד כגיבור עממי, ברניקי מלכת יהודה (יעל אבקסיס), רבן יוחנן בן זכאי (מוני מושונוב), הכהן הגדול בן גמלא (זאב רווח) – "אגדת חורבן" מציג גלריה גדולה של דמויות שהדבר האחרון שהן רוצות הוא לראות את בית המקדש חרב, אבל לא יכולות לעשות כלום כדי למנוע את זה (די נו, להגיד שבסוף בית המקדש נחרב זה לא ספוילר!). להפך, כל אחד שדואג לשלומה של ירושלים סופו לתרום לחורבנה. אבל זה רק משהו לחשוב עליו בדרך הביתה, מוטיב שהסרט מרים אבל בפירוש מסרב להנחית, אולי כי ליוצריו יש נקודה עיוורת לעצם ההרמה.  

אולי בגלל המעורבות של אדם ירא שמיים כמו רנד, אולי מתוך מחשבה על הקהל הדתי – שיוצרי הסרט בפירוש מטרגטים, ואפילו מספרים שזו הסיבה לכך שנמנעו מהצגתה של ברניקי בלבוש חושפני – "אגדת חורבן" משול לגמל שלא רואה את דבשתו. דר ורנד אולי באו לספר סיפור על שנאת חינם, אבל בין השורות יוצא להם כל הזמן מסר לא-מודע שלפיו האמונה הדתית היא-היא שהחריבה את בית המקדש. זאת הטרגדיה (הקומית בדרכה) של הדמויות שלו, שתכלס נבדלות זו מזו רק בדקויות של פרשנות כזאת או אחרת, אבל כשמדובר בדת זה הרי יותר ממספיק. אלא שהעניין הזה שוכב איפשהו מתחת לסרט בלי להיות מטופל כטקסט או כסאבטקסט, ובהיעדר דמות או קול שיהוו קונטרה לכל הקנאים בעלי הכוונות הטובות, "אגדת חורבן" נמנע אפילו מזרזיף ביקורת על הטירוף הקבוע שאנשים נוטים להידרדר אליו ברגע שזורקים פנימה את אלוהים.

הסרט הזה הוא חוויית צפייה יוצאת דופן, והנה משהו שלא תשמעו ממני לעתים קרובות על הקולנוע הישראלי חנוק התקציב והיריעה: זאת חוויה שממש פשע לחכות איתה למסך הקטן. יש יתרון אמיתי בלצפות ב"אגדת חורבן" - ולהאזין לו - באולם קולנוע כהלכתו, שם האפקט האודיו-ויזואלי מהווה פיצוי הולם על הכשלים בכתיבה. בכלל, אני חושב שמול עשייה קולנועית כזו מותר לסלוח על בעיות בתסריט. רק בחייאת, אנשים שעושים סרטים על דת: תזכירו לעצמכם, ככה תוך כדי עבודה, שיש סיבה למה קרל מרקס קרא לזה אופיום.