סרט נא

מעשנים או לא מעשנים? אם אתם באים בימים כמו הח"מ, בוודאי זכורה לכם השאלה שהייתה מציגה חברת התעופה בתקופה היפה ההיא שסיגריות היו בריאות בשבילך. ובכן, ברוכים הבאים לטיסה 420. מיד נמריא אל השורה התחתונה בנוגע ל"מסיבת נקניקיות", אבל ראשית: מעשנים או לא מעשנים? כי אם אתם מעשנים, אז וואו: זה סרט של חמישה כוכבים עם נצנצים. הדבר הכי מצחיק מאז הלחם הפרוס (ואם כבר מדברים, אז הבעיה היחידה היא שהגיבורים הם מוצרי מזון; קחו בחשבון מקרה קיצון של מנצ'יז). לא מעשנים? כמה אירוני! תיאלצו לטוס עם קונקשן דרך ביקורת של ממש רק בגלל שאין לכם קונקשן.

אז, ביקורת של ממש: בניכוי בדיחות הזין המתבקשות מהדירוג R, "מסיבת נקניקיות" הוא "החיים הסודיים של חיות המחמד". בדיוק כמו בלהיט הילדים הפגום ההוא, גם סת' רוגן ואוון גולדברג – צוות כתיבה עם רקורד מפואר שכולל את "סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס" – הלכו על יצירת עולם שבו דברים מופלאים קורים כשבני האדם לא מסתכלים. וכמו ב"חיות", גם ב"נקניקיות" בנוי העולם הזה ללא שום חוקיות שאפשר לשים עליה את האצבע, מה שדופק את כל הקטע של השהיית אי האמון. כלומר, אם כלב או נקניקייה יכולים לעשות פחות או יותר כל דבר, מה בעצם מונע מהם לפתור את כל הבעיות שהתסריט זורק עליהן (ושוב, בשני המקרים מדובר בהישרדות בעולם שמותאם לבני אדם ולא לחיות מחמד ו/או למזון מעובד)? שום דבר שיפריע לסטלן להיקרע מצחוק, אבל במחלקת הלא מעשנים זאת תקלה רצינית.

החיים הסודיים של נקניקיות העוף

"מסיבת נקניקיות" הוא סיפורה של חבילת נקניקיות, שכמו יתר מוצרי המזון חיה באשליה שמחוץ לסופרמרקט מחכה עולם שכולו טוב. רוגן, ולצדו החשודים המיידיים ג'יימס פרנקו, ג'ונה היל, פול ראד, מייקל סרה וביל היידר – לצד הופעת קול מפתיעה של אדוארד נורטון, שגונב את הסרט – הם חלק מהקאסט המפואר שמדבב את הנקניקיות. אבל "הו חרא, האמת היא שעומדים לאכול אותנו!" זה לא מספיק בתור שלד עלילתי אפילו בעולם הלא מפותח דיו שרקחו רוגן, גולדברג ועמיתיהם קייל האנטר ואריאל שפיר. אז יש גם סיפור אהבה: פרנק (רוגן) מאוהב בלחמנייה ברנדה (קריסטן וויג), חלק מסדרה של שלמה אהבות לא ממומשות בין מוצרים שנועדו אלו לאלה.

נקודת הדמיון הבולטת ביותר בין "מסיבת נקניקיות" ל"החיים הסודיים של חיות המחמד" היא הפער בין הרעיון, הפרמיס, לפיתוח שלו: אם "החיות" הוא מין סרט-שלפני-סרט של "פיקסאר" שעלה על גדותיו (וגם לא הופק בפיקסאר, אבל זאת לא הנקודה), אז "נקניקיות" הוא מקרה קלאסי של רעיון שעלה במוחו של סטלן – שילוב מושלם של ממש-מבריק ולגמרי-מטומטם. פיתוח נבון של התמהיל הזה יצר כמה מקומדיות הסטלנים הכבירות אי פעם, לרבות "פיינאפל" שהוזכר לעיל; היעדר פיתוח גורם למצב שבו הסרט חייב להעיף פאנצ'ים ב-100 קמ"ש, כי בכל פעם שהוא מאט מתברר שהוא גם תקוע בניוטרל מבחינה סיפורית וגם באובר-דרייב מבחינת ההתרחשויות - כי בעולם שבו הכל אפשרי, תסריטאים אכן נוטים לעשות הכל. לא אכנס כאן לספוילרים, אבל הסיום של "מסיבת נקניקיות" הוא דוגמה ומופת להרגל המגונה הזה.

סת' רוגן - קול של דור סטלן

את כל האמור לעיל צריך לאזן באמירה גורפת: הסרט הזה באמת מצחיק. מצחיק-בקול-רם, מצחיק משמעותית יותר מ"החיים הסודיים" (ואם לגנוב מרוגן וגולדברג משפט שלהערכתי נמצא כבר בדרכו לפנתיאון: "מצחיק ברמת לזיין גבר"). יהודים, ערבים, גברים, נשים, דת, מלחמה, סקס, סמים – יו ניים איט, ב"מסיבת נקניקיות" יש בדיחה מעולה על זה. הקרדיט בעניין הזה הוא לא רק לכותבים, אלא גם לתזמון הקומי של הבמאים גרג טירנן וקונרד ורנון.

בהקשר הזה צריך להזכיר שוב את רוגן, הפעם כשחקן: האיש תמיד במיטבו כשהוא בהילוך לחוץ עד היסטרי, ופרנק הוא דמות שמאפשרת לו להישאר באזור הנוחות שלו. זאת אמנם תוצאה של התקיעות התסריטאית – העלילה בעצם לא זזה בכלל מנקודת ה"כולנו עומדים להיאכל למוות!" – אבל הסרט מרוויח פה בהפוך-על-הפוך מהבעיה של עצמו.

ומילה אחרונה על מר סת' רוגן, כי זה באמת מעורר השתאות: תשע שנים עברו מאז שהאיש הזה כבש את העולם ב"הדייט שתקע אותי", והוא עדיין פרֶש, עדיין סוג של איט-גאי, ועדיין קולו המובהק ביותר של המיעוט הסטלני. בעולם שבו הכוכב של אתמול הוא הכי הכוכב של אתמול, זה פשוט מרשים.

אז "החיים הסודיים של נקניקיות המחמד" הוא סרט פגום מאוד אבל גם מצחיק מאוד, ואני שמח מאוד שהוא נעשה מפני שאנימציה למבוגרים-בלבד זה דבר שפשוט מחכה לקרות (ולא ממש קרה מאז "סאות' פארק: הסרט"). אני רק עצוב שראיתי אותו ללא סיוע צמחי, כי אם לשפוט על סמך השיחות של אדומי-העיניים ביציאה מהאולם – טוב, כבר אמרתי. עם נצנצים. והכי כיף? זה כולה 89 דקות. אפילו לא יספיק לרדת לכם.