מציאות חייהם של הפלסטינים בשטחים, וביתר שאת במחסומים, עוד תשב על אזרחי ישראל היהודים כמו שהעבדות יושבת כיום על אזרחי ארה"ב הלבנים. אולי לא בעוד שנה, אולי אפילו לא בעוד עשור, אבל אין לי ספק שזה יקרה. אולי אפילו יקראו לזה "אשמה יהודית" על משקל "אשמה לבנה". מתוך האמונה הזאת צפיתי ב"המתנה", הסרט הפלסטיני הקצר המועמד לאוסקר (וזוכה פרס האקדמיה הבריטית), ובמקום להזדהות עם הגיבור שלו ועם המסרים שלו הרגשתי כמו בפרק של "סאות' פארק" שבו מר מקי אומר לכיתה במבט המשועמם שלו, "חיילי צה"ל הם רעים, מממ קיי?".  

סלאח בכרי - הבן של מוחמד בכרי – מגלם את יוסוף, גבר שאנחנו מכירים ביום הנישואים שלו. נראה שהוא נשוי באושר לאשתו נור (מרים באשה), וברור שהוא בשלב הזה בחייו של גבר שבו הבת שלו מסובבת אותו על האצבע הקטנה, אבל ברור גם שהמעבר היומיומי באחד המחסומים סביב גדר ההפרדה מתחיל לשחוק אותו. 25 הדקות של הסרט מתמקדות במסע שלו עם הבת יסמין (מרים קאנג') לקניית מקרר חדש הביתה, מתנת הנישואים שלו לנור שמתלוננת על הגרוטאה במטבח שלהם, והשיאים הדרמטיים נוצרים סביב האינטראקציה של יוסוף עם החיילים. 

מתוך "המתנה" (צילום: Netflix, צילום מסך)
מתוך "המתנה" | צילום: Netflix, צילום מסך

פראח נאבלוסי, במאית בריטית ממשפחה פלסטינית, לא מנסה בכלל לבנות את יוסוף כדמות. אין לו שום ייחוד או אפיון מלבד כאב גב כרוני, והתחושה היא שזה נעשה לגמרי במודע ובמכוון. אבל מכוון לאן? לתחושתי לדמות כל-פלסטינית, חלק מההמון הדחוס במחסומים. זה הגיוני ולו מהבחינה הזאת שנאבלוסי ללא ספק מעמתת את יוסוף עם סדרה של דמויות כלל צה"ליות, חיילים שהתכונה המגדירה האחת שלהם היא היותם חארות.

כשיצאה ההכרזה על המועמדים הנוכחיים לאוסקר ראיתי באחד האתרים את הכותרת "המתחרה שלנו באוסקר: סרט פלסטיני על הכיבוש" (ה"שלנו" התייחס ל"עין לבנה" של תומר שושן, שמועמד באותה קטגוריה). ההגדרה "סרט פלסטיני על הכיבוש" הצחיקה אותי, כי נדיר שאפילו סרטי-האישיו הדידקטיים ביותר הם "על" האישיו שהם באים לחפור עליו ולא על משהו קצת יותר ספציפי מזה, אבל "המתנה" הוא אשכרה "סרט על הכיבוש". סרט על ערבים תמימים (כל הערבים בסרט הזה הם תמימים) שנדפקים על ידי יהודים רעים (כל היהודים בסרט הזה הם רעים). זאת לא יצירה גרועה באופן מיוחד; זאת יותר לא-יצירה, נון-סרט.

תראו, אני לא מאשים את נאבלוסי על האופן שבו היא רואה את הכיבוש או את המחסומים. אם "המתנה" היה טור דעה, לא הייתי בהכרח מצפה ממנה לאזן את העניינים עם איזה "לא כל היהודים". בכלל, הבעיה שלי עם הסרט שלה היא לא החד-צדדיות שלו, אלא העובדה שלהעמיד דמות מסומנת אחת בקונפליקט עם סדרה של דמויות מסומנות אחרות זה קולנוע לא טוב וסטורי-טלינג פגום. אין לי מושג למה האקדמיה בארה"ב חושבת שזה שווה מועמדות לפסלון, אבל שוב, לא כי לא נעים לראות אותנו הקולקטיבי דרך העיניים של נאבלוסי, אלא כי איזה מין קולנוע זה להראות קולקטיב מלכתחילה.

יש שוט אחד, להערכתי באורך של כחמש שניות, שבו נראה יוסוף משנע את המקרר באמצע שומקום. זה הרגע היחיד ב"המתנה" שנראה ספציפי, שמשדר סיפוריות במקום דידקטיות, אבל אפילו בשביל סרט באורך של פחות מחצי שעה, פחות מעשר שניות שפורטות את האישיו למקרה פרטי זה פשוט לא מספיק.

זה מצחיק. כשסבתא שלי הייתה בין החיים והייתי מספר לה על סרט שראיתי, היא תמיד הייתה שואלת "באיזה נושא" ואני הייתי מתעצבן לאמור "סבתא, זה סרט, אין לזה נושא, יש לזה סיפור". ובכן סבתא, איפה שלא תהיי, מתברר שלפעמים זה באמת בנושא. ותראי מה זה, אפילו מקבלים על זה מועמדות לאוסקר.  

"המתנה" זמין בנטפליקס תחת שמו האנגלי, “The Present”