1940. לונדון חוטפת כל ערב את השטוזות של הבליץ הגרמני והמורל הלאומי בשפל. בצר לה פונה הממשלה אל התעמולה, ספציפית לקולנוע – אנחנו בעידן הטרום-טלוויזיוני ועשרות מיליוני צופים ממלאים מדי סופ"ש את האולמות – אלא שהסרטונים הקצרים והדידקטיים מתקבלים בפיהוק קולקטיבי. מתוך כל זה צץ מיזם חסר תקדים: סרט תעמולה באורך מלא על הנס של דנקרק, פינויים של 340 אלף החיילים הבריטים מצפון צרפת ב"מבצע דינמו" מתחת לאפם של הגרמנים.

אוקיי, אז זה הרקע של "שעתם היפה". בפור גראונד אנחנו מקבלים את קטרין (זה השם הוולשי Catrin, פלוס מבטא בהתאם), תסריטאית מתחילה שמגויסת לפרויקט הכתיבה של הסרט על דנקרק. זאת הזדמנות וזאת צרה, כי היא תסריטאית יחידה שמצוותת לשני תסריטאים, והיא גם צריכה איכשהו להיענות למוטו "אופטימיות ואותנטיות" במסגרת סרט תעמולה. במדינה תחת בליץ. בסיפור שקיבל את תו התקן של נס לא מפני שהוא היה ניצחון גדול, אלא מפני שהתבוסה בצרפת לא הסתיימה בטבח. אגב, עד היום לא ממש ברור למה היטלר אפשר לבריטים להיחלץ משם, אבל הסרט והסרט-שבתוך-הסרט לא עוסקים בזה. אז חכו ל"דנקרק" של כריסטופר נולאן, יולי בבתי הקולנוע.

אני מתעכב על ההיסטוריה ועל הסיטואציה של קטרין (ג'מה ארטרטון המצוינת) מפני ש"שעתם היפה" הוא סרט גדוש בהזדמנויות להגיד דברים על דברים. יש לו גם חירות לעשות את זה, מפני שלמרות העיגון ההיסטורי מדובר בסיפור בדיוני, עיבוד לרומן "Their Finest Hour and a Half" מאת ליסה אוונס. ל"שעתם" יש הזדמנות לומר משהו נבון על כוחו של הקולנוע כמובן, ועל פמיניזם בוודאי, ובתמונה הגדולה יותר – על הסיפור הלא נתפס של רוח הלחימה הבריטית בשנתיים שקדמו לכניסת ארה"ב למלחמה. וזה עוד כלום, מפני שמהר מאוד נוצר מתח בין בן זוגה של קטרין, אמן כושל ופיסח בשם אליס (ג'ק יוסטון), לבין הקולגה/בוס שלה טום (סם קלפלין). כלומר, יש כאן הכנה למשולש רומנטי עם אמירות מעניינות על גבריות כזיגוג על כל הנ"ל.

באופן מפתיע לטובה, בטח בהינתן הגודש הזה, "שעתם היפה" לא נופל למלכודת של תפסת מרובה. הוא יותר מרפרף באלגנטיות על כל הריינג' העלילתי והבכלל, פחות מעמיס על הראש ועל העין. "סרט במשקל נוצה", הייתי אומר אם לא הייתה לי מלכתחילה בעיה של תדמית ישישה. מצד שני, או שאולי בעצם זה בדיוק אותו צד, סרטה של לון שרפיג ("יום אחד") לא מצליח להיות שום דבר עד הסוף. הוא כמעט דרמה היסטורית-פמיניסטית כמו "מאחורי המספרים", כמעט סאטירה, כמעט סרט מלחמה, כמעט אמירה של קולנוע על קולנוע וכמעט אפוס. זאת חוויית צפייה קצת מוזרה, כי "טעם של עוד" זה הרי דבר רצוי, אבל שרפיג משאירה יותר מדי ממנו. תלונה אחרת שלי לבמאית הדנית נוגעת לטריק הגס של ערבוב חומרים מסרט התעמולה עם מחשבות, פנטזיות וזיכרונות של קטרין; אם אנחנו מסכימים שקולנוע הוא שפה, אז ככה נראה סרט עילג (וזה מוזר, מפני שהבחירות האחרות של שרפיג הן בהחלט אלגנטיות). 

שעתם היפה (צילום:  יחסי ציבור )
סיבה מס' 2 לצפות בסרט. ביל ניי, מתוך "שעתם היפה" | צילום: יחסי ציבור

נו, אז ללכת או לא ללכת? תכלס ללכת. ראשית, ארטרטון לבדה שווה את מחיר הכרטיס. שנית, תפקיד המשנה המשמעותי ביותר כאן הוא של ביל ניי ככוכב המזדקן של הסרט-שבתוך-הסרט, וביל ניי הוא המקבילה הליהוקית של בלו טות': איפה שלא שמת אותו, שדרגת.

זה כמו בסרט ההוא

מ"אדפטיישן" ועד "רעם טרופי", מ"השחקן" ועד "הכפיל", אין סוף לדרכים המרתקות של הקולנוע לעסוק בקולנוע. אבל הפספוס של "שעתם היפה" – חוסר היכולת שלו להגיד משמעותי על הכוח הפסיכולוגי והבכלל של הסרטים – זורק אותי ישר ל"מסעות סאליבן" של פרסטון סטרג'ס, כנראה הסרט הכי מקסים שנעשה אי פעם בהקשר הזה (וכבונוס הוא הופק פחות משנה אחרי סרט התעמולה הפיקטיבי מ"שעתם").

אני יודע, אני יודע. זה בשחור-לבן וזה בן 200. אבל סיפורו של סאליבן, במאי הוליוודי שמואס במלאכותיות של תעשיית הסרטים ויוצא לדרכים מחופש לנווד חסר כל, הוא קסם טהור. לא אכנס כאן לשאלה מה ואיך לומד סאליבן על קולנוע דווקא כשהוא טועם את החיים האמיתיים, כי זה לגמרי בטריטוריה של ספוילר, אבל 90 הדקות האלה הן בדיוק התבלין שחסר בתבשיל של "שעתם היפה".

mako תרבות בפייסבוק