באיחור של שלוש שנים, ודווקא מטעמה של מתחרה מובהקת, מגיעה החוויה המתקנת המושלמת ל"משפחת סופר על 2". סרט ההמשך של פיקסאר לא היה רע כמו שהוא היה מאכזב, סתמי, לא-זכיר; עכשיו באים צמד במאים בסרט הביכורים שלהם, ומחומרים דומים מאוד יוצרים עבור "סוני" את אחד מסרטי האנימציה הטובים של השנים האחרונות. וסליחה אם זה נשמע כאילו אני מסובב עוד קצת את הסכין, אבל "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" עולה לטעמי על כל סרט שיצא מבית פיקסאר מאז. תכלס, כדי למצוא סרט של פיקסאר שמתעלה לפסגות דומות של רגש והומור, לב ושכל, קצב ורעננות, צריך ללכת אחורה עד "הקול בראש".
משפחת מיטשל לא התכוונה להציל את העולם, וגם אין לה מושג איך לעשות את זה. אבל כפי שמגלה לנו כבר בסצנת הפתיחה הגיבורה והמספרת קייטי, אוטוטו סטודנטית לקולנוע (אבי ג'ייקובסון), יש בחוץ אפוקליפסת רובוטים ואין ברירה. העניין הוא שהמיטשלים הם משפחה לא מתפקדת, כפרטים ובעיקר כיחידה; אפילו לפני שנפל עליהם סוף העולם, כשהם סתם היו במסע שתכליתו להביא את קייטי לקולג', אפילו שהייה משותפת ברכב הייתה גדולה עליהם. בעיקר הדברים אמורים לגבי הציר שבין קייטי לאביה, ריק (דני מקברייד), שנמצאים בדיוק בשלב שבגללו שואל האב את בתו בסצנה ההיא ב"אמריקן ביוטי", "פעם היינו חברים, מה קרה?".
בעוד שיחסי האב-בת הם חד משמעית הציר שסביבו נע "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", שני בני המשפחה האחרים – בן הזקונים ארון (מייק ריאנדה) והאמא לינדה (מיה רודולף) – הם דמויות בזכות עצמן עם עניינים לא פתורים משל עצמן, בהתאמה חרדתיות משתקת וניסיון מתמיד לרַצות את כולם. גם הנ"ל יעמדו במבחן כבר בשלב הרואוד-טריפ, ויימתחו אל גבול הקיבולת ומעבר לו כשהעניינים ייעשו אפוקליפטיים.
אם כבר מדברים, אז בעוד שהאפוקליפסה הספציפית שמתרחשת כאן נראית קצת מנותקת מהדינמיקה הפנים-משפחתית ובמובנים מסוימים גם מעט גנרית – בואו, טכנולוגיה שקמה על יוצריה, לא בדיוק פרס התסריט המקורי – העובדה שמדובר בפיתוח סלולרי שיצא משליטה מחברת את זה ישר לטבור של הסרט, כי מדובר בטכנולוגיה שעבור קייטי היא כמו שפה שנייה, ואילו עבור אביה היא ג'יבריש. ונכון, גם פער דורי-טכנולוגי זה לא בדיוק קרקע עלילתית בתולית, אבל התסריט מאת מייק ריאנדה וג'ף ראו מוציא מזה שוב ושוב זהב קומי, ואילו האנימציה של "משפחת מיטשל" מרוויחה מזה נדבך נוסף בסגנון הייחודי שלה, שעושה שימוש מסיבי בדימויים מהעולם הסלולרי/ טוויטרי/ אינסטגרמי באופן מאוד אורגני, מאוד מדויק, מאוד לא מתאמץ.
הבמאים-תסריטאים ריאנדה וראו הגיעו ל"משפחת מיטשל" מ"גרוויטי פולס" המוערכת של ערוץ דיסני והם פועלים כאן תחת המפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר, שהרקורד שלהם כולל בין השאר את "סרט לגו" ואת "ספיידרמן ממד העכביש", עוד שניים מסרטי האנימציה הטובים של הפלוס-מינוס עשור האחרון. אלא שכל השמות והקרדיטים לא מבטיחים שום דבר, בטח לא את הפלא שמתרחש כאן: איזון מושלם בין קומדיית צחק-בקול-רם, קונפליקטים דרמטיים של ממש ופסגות רגשיות יוצאות דופן בכנותן.
חייב לומר בעניין הזה: אני אב לבת מתבגרת, ויכול להיות שהחומרים שבהם עוסק "משפחת מיטשל" קרובים לליבי – וגם לאיפה שזה לא יהיה שמתפתח אולקוס - יותר מהממוצע. אני גם נוח להתרגש בסרטים, נוח מאוד אפילו. אבל חיבור רגשי אמיתי זה דבר שאף פעם לא קורה בלי אינטגריטי אמנותי, וזאת אולי הגדוּלה הכי גדולה של הסרט הזה, שנראה לכל אורכו ורוחבו כמו עבודה של אנשים שאכפת להם מהדמויות ומהקונפליקטים, מה שמאפשר להם בין היתר להבין את האבא הסופר-מיושן בדיוק באותה מידה של חמלה והומור שבה הם מבינים את הבת הסופר-מעודכנת.
בזכות כל הנ"ל - וכמה הופעות קול נהדרות, בראשן של מקברייד ושל אוליביה קולמן בתפקיד הבינה המלאכותית שהתחרפנה – מצאתי את עצמי השבוע יושב מול נטפליקס ולא רק צוחק בקול רם אלא גם ליטרלי בוכה. כבר הקלדתי "כמו ילד", אבל מחקתי, כי זה לא נכון: בכיתי כמו אבא.
"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" זמין לצפייה בנטפליקס מיום שישי 30.4