בערך 20 דקות לתוך "ליידי בירד" ניחשתי נכונה שהוא מבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים, ולא בגלל שאני כזה חכם גדול: כמו אינספור יצירות אישיות לפניו, גם סרטה של גרטה גרוויג נופל ושוב ושוב למלכודת ה"הכנסתי את זה לסרט כי זה קרה לי במציאות". אתם יודעים: במקום מלאכת תסריטאות קלאסית ששואפת להיות Air-tight, שבה לכל משפט שנאמר במערכה הראשונה יש פיי-אוף בשלישית וכל תת-עלילה היא חלק מתמה גדולה, אנחנו צופים ברצף התרחשויות שבמקרה הטוב מצטבר לכדי שלם קטן מסך חלקיו ובמקרה הרע לא יוצר שלם בכלל. ככה זה: המציאות היא פיקשן די גרוע. דוגמה קטנה ומובהקת במקרה דנן היא שנת התרחשות, 2002; הסרט לא מרוויח כלום מהתקופתיות הזאת. היא משרתת אך ורק את הזיכרונות האישיים של גרוויג מעיר הולדתה סקרמנטו, שהיא גם עיר הולדתה של כריסטין "ליידי בירד" מקפירסון.

כריסטין (סירשה רונן) מתקשה להתמודד עם האמצעים המוגבלים של משפחתה. חוץ מזה היא עוברת גם את כל השיט הרגיל של נערה אמריקאית בשנה האחרונה שלה בתיכון - החל בשאלת הכן/לא להגיע לקולג' כשבתולייך עדיין בידייך וכלה בשאלה *לאיזה* קולג' להגיע איתם או בלעדיהם. מהחומרים האלה יצרה גרוויג 93 דקות לא רעות של סצנות מעולות, סרט לגמרי שלם אך בהחלט קטן מסך חלקיו שבוודאי לא מצדיק את המועמדות שלו לאוסקר התסריט, כי התסריט הוא בדיוק הבעיה שלו.

השנה האחרונה של כריסטין בתיכון היא כמובן גם השנה האחרונה בבית - אחד הקונפליקטים המרכזיים כאן הוא השאיפה שלה להתקבל לקולג' מרוחק ככל האפשר - והיחסים בתוך הבית הזה הם לטעמי החלק המוצלח ביותר של "ליידי בירד". הלב הרגשי הוא מערכת היחסים בין כריסטין לאמה (לורי מטקלף), אישה קשת יום אבל לא נטולת שמחת חיים ודמות שמעוצבת ומשוחקת באופן לא פחות ממושלם. גרוויג מקדישה הרבה פחות דקות מסך ופיתוח לדמותו של אב המשפחה (טרייסי לטס), אבל כל סצנה בהשתתפותו היא פגיעה בול. שניים-שלושה מהלכי עלילה מספיקים לגרוויג כדי ליצור ממנו אדם פגום אבל גם גיבור טראגי ואבא מהסוג שהיית רוצה להיות; לצד הכשלים המובנים בכתיבה של "ליידי בירד", זאת חתיכת נוצה בכובע של גרוויג כתסריטאית.

מאז "פרנסס הא" - הסרט הנפלא שכתבה במשותף עם בן זוגה נואה באומבך, שביים אותה בתפקיד הראשי -ברור שגרוויג היא מולטי-טאלנט יוצא דופן. ועדיין, הבימוי המדויק שלה הצליח להפתיע אותי: קחו כמעט כל סצנה מתוך "ליידי בירד" בפני עצמה, וקיבלתם שיעור קטן ונהדר בעבודה עם שחקנים ובבימוי מצלמה חסכוני וצנוע שמשרת היטב את היצירה המאוד לא יומרנית הזאת. גרוויג טוענת שמדובר בחומרים "אוטוביוגרפיים למחצה", ולכו תדעו איזה מחצה בדיוק, אבל היכולת שלה להיות בו בזמן ביקורתית, אוהבת ומתפוצצת מצחוק מעידה על בשלות יוצאת דופן מצד במאית שזה בסך הכל סרטה השני (הראשון היה "לילות וסופי שבוע" מ-2008). 

ליידי בירד, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
בו בזמן ביקורתית, אוהבת ומתפוצצת מצחוק | צילום: יחסי ציבור

הבעיה עם השלם שהוא "ליידי בירד" מתחילה באותן בחירות לא מנומקות (או מנומקות ב"מה, ככה זה היה במציאות", שזה לא הרבה יותר טוב) ונמשכת בקווי העלילה המרכזיים. כריסטין נסחפת לתוך חברות עם נערה עשירה ומקובלת (אודיה רש בתפקיד כפוי טובה) וזונחת את חברת הילדות כבדת הגוף ובעלת לב הזהב (ביני פלדסטין); כריסטין נמשכת לנער מקסים שלא באמת יכול להיות שלה (לוקאס הדג'ס); כריסטין מעבירה את תשומת הלב שלה לדושבג שאתה פשוט יודע שיפגע בה (טימותי שאלאמה, שבדיוק כמו ב"קרא לי בשמך" גרם לי לתהות לפשר ההתלהבות ממנו). אלו קלישאות סרטי תיכון מובהקות שראינו אלף פעם בעבר, ואפילו הבימוי החינני לא מצליח לטשטש את זה לאורך זמן.

אחרי כל המינוסים וכל הפלוסים, מה שנשאר איתי מ"ליידי בירד" הוא אותו לב רגשי: פיצוח של יחסי אימהות ובנות הוא מסורת מפוארת בקולנוע האמריקאי, וגרוויג משחילה כאן יצירה ישר לפנתיאון הספציפי הזה. הסרט שלה אולי זוכה להייפ מוגזם ובוודאי לאוסקר באז מופרז, אבל אני מתקשה לדמיין צופה שלא ימצא את עצמו מהנהן לאמור "נכון, ככה זה!" בכל פעם שכריסטין והאמא המסכנה שלה עולות לעוד סיבוב של איגרוף אם-בת.

ליידי בירד (צילום: יחסי ציבור)
קלישאות סרטי תיכון שגם הבימוי החינני לא מצליח לטשטש לאורך זמן | צילום: יחסי ציבור

החמישייה הקמרלינג

אמרתי מסורת מפוארת וגיליתי בגופי כמה מפוארת: בלב כבד אני משאיר מחוץ לרשימה הזאת סרטי אם-בת משמעותיים כמו "אמיצה" (כן, של פיקסאר), "סונטת סתיו" (כן, של ברגמן) ו"סודות ושקרים" (כן, של מייק לי. אבל האמת שאני לא סובל את הסרטים שלו, אז זה לא נחשב). הנה אלה שדווקא כן מייד דה קאט: