אם הצצתם בשורה העליונה כאן למעלה (היא עליונה, מה עוד הבנאדם צריך לעשות?), אז להווי ידוע לכם ש"השכנים של ג'ונס" מתקבל בצינה ביקורתית וצופית. ובכן, הנה דעת המיעוט: הוא דווקא חמוד לאללה. לא גדול בשום אופן, אבל קומדיית הריגול של גרג מוטולה ("סופרבאד") היא גרסה רזת-תקציב של "שקרים אמיתיים", או ליתר דיוק של חציו הראשון: שימוש בפלאשיות הג'יימס-בונדית כדי לייצר אמירה על הישימון של הנישואים והפרברים וכל המוות הזה.

זאק גאליפינאקיס ואיילה פישר הם קרן וג'ף גפני, נשואים פלוס ילדים מינוס חיים. הוא אחראי משאבי אנוש בחברת הייטק, היא כאילו מעצבת פנים אבל בפועל מעצבת משתנות, וכל חייהם הם שחיקה אחת גדולה ונטולת תשוקה. ואז עוברים לבית ממול ג'ון האם וגל גדות, הג'ונסים שהעניקו לסרט את שמו, ומציגים תמונת מראה: הם יפים, הם עריריים והם מעניינים. כל כך מעניינים שקרן מתחילה לחשוד שההוא לא באמת עובד ככתב תיירות וההיא לא באמת מתפרנסת מבלוג אוכל. אם יצא לכם לראות את הטריילר ואתם מבינים שזה לא ספוילר, אז אתם כבר יודעים שקרן גפני צודקת והג'ונסים הם מרגלים. ואם יצא לכם לראות פעם סרט, אז אתם כבר מבינים שהגפנים עומדים להיגרר בעל כורחם להרפתקת ריגול.

מיסיס ג'ונס

גרג מוטולה ביים מאז "סופרבאד" את "קיץ מסחרר" (זוכרים, ג'סי אייזנברג? פארק שעשועים?) ואת "פול" (סיימון פג? חייזרים?). "ג'ונס" הוא גם סרטו הרביעי וגם הקומדיה-עם-לב הרביעית שלו. אלא שעם השנים והסרטים נראה שאחוזי הפגיעה שלו גבוהים יותר כשהוא מכוון לרגש. כן, "סופרבאד" היה ונשאר אחד הסרטים המצחיקים בהיסטוריה של ההיסטוריה, אבל שני הבאים היו פחות צחק-בקול-רם ויותר טאצ'י-פילי. וגם "ג'ונס" במיטבו כשמוטולה באלמנט שלו. אם צחוקים ריגוליים זה מה שאתם מחפשים, "מרגלת" עשה את זה טוב יותר; כאן תקבלו סרט על חברות מפתיעה בין מבוגרים, כמעט ברומאנס מרובע, עם חוט שני דק-דק של תסכול שמשותף לכל הדמויות - לרבות כל דמויות המשנה, מהשכנים ועד הרעים - זולת נטלי ג'ונס של גדות, הצוק איתן של האופרציה הזאת.

"השכנים של ג'ונס" הוא סרט מושלם לדייט-נייט של זוג נשוי עם מספיק פז"ם על מנת לגרום חילופי מבטים יודעי דבר במקומות הנכונים וגלגולי עיניים באחרים. מהבחינה הזאת הוא הזכיר לי מאוד את "הכל יחסים" של ג'אד אפאטו (שהיה, במקרה ולא במקרה, המפיק של "סופרבאד", ומפיק מעורב מספיק כדי להצדיק את קלישאת "מבית היוצר של"). גם "הכל יחסים" זכה לקבלת פנים פושרת ואכזב את מי שבא לייבב מצחוק, וגם הוא בא לי טוב עם המבט המפוכח שלו על החיים – כלומר ה"חיים" - אחרי הילדים.

אין תמונה
חכו רגע, יש לנו כמה שאלות לשניכם. פישר וגאליפינאקיס ב"השכנים של ג'ונס"

מה נשתנה הסרט הזה

חוץ מהרהורי "תמו נעוריי", ג'ונס העלה בי גם ארבע קושיות – אחת לכל שחקן ראשי.

1. איך זה שג'ון האם לא נהיה סוג של ג'ורג' קלוני? כוכב טלוויזיה מוכח, חתיך רשמי, לוקח את עצמו במינימום רצינות, ליהוק קלאסי למשבצת "גברים רוצים להיות כמוהו, נשים רוצות להיות איתו". הקריירה הקולנועית של האם – "גנב עירוני", "מסיבת רווקות", כאלה – נראית עד כה קטנה מסכום  חלקיו. בתקופה דלת הטסטוסטרון הזאת בקולנוע האמריקאי, זה פשוט בזבוז.   

2. למה זאק גאליפינאקיס לא הקשיב לג'ונה היל? ב"אנשים מצחיקים", עוד סרט של ג'אד אפאטו שמעולם לא קיבל מספיק כבוד, סת' רוגן (השחקן והדמות) הוא קומיקאי שחתך המון משקל. "אין שום דבר מצחיק בגבר בעל כושר גופני", נכנס בו ג'ונה היל, ובאמת שגליפיאנקיס היה צריך להקשיב. זה כאילו שהוא מאבד נקודת מוג'ו קומית בכל פעם שהוא מרוויח נקודת שומרי משקל.

3. מי יסדר לאיילה פישר תפקיד לפנתאון? הבחורה גונבת את הסרט, והגם שאתם יודעים מי זאת ברמת הפרצוף, שמה הוא עדיין הכנה להרמת גבה. מישהו צריך לשנות את זה לפני שיפוג תוקפה ההוליוודי. לטיפולכם אודה.

4. מתי נראה את גל גדות בדרמה? בהתחשב בכך שהדמות שלה היא הפחות מעניינת ברביעייה של "ג'ונס", גדות עושה אחלה עבודה (וגם זורקת עצם או שתיים לצופה דובר העברית). כמו בדקות "וונדר וומן" המצטברות שלה עד כה, נראה שהכוח העיקרי שלה הוא באינטנסיביות; היא משדרת משהו חד, חדור מטרה, אנרגטי. בהינתן שהטיימינג הקומי שלה עובד רק לפעמים, אני מת לראות אותה בתפקיד דרמטי פר אקסלנס. יש לי הרגשה שהיא יכולה להפתיע לא פחות מאשר ביום ההוא שהיא זכתה בלאסו ומטוס בלתי נראה.

 

זה כמו בסרט ההוא

איזה קטע. לכל אורך "השכנים של ג'ונס" נזרקתי לקומדיה קודמת על שכנים פרבריים עם חיים כל כך מושלמים שהם בוודאי מסתירים משהו אפל. אבל אני מחריד עם שמות, אז רק בבית חיפשתי ומצאתי את האירוניה: לקומדיה ההיא קראו "The Joneses".

"הג'ונסים" לא הופץ מסחרית בישראל ולא ממש סחף את שאר העולם, אבל אני מת עליו. דמי מור ודייוויד דוכובני הם הג'ונסים, והסוד הגדול שלהם – אלא דאגה, זה לא ספוילר, זה כל הקטע – הוא שכל אספקט בחייהם הוא תוכן שיווקי. יחד עם שני ילדים (מושלמים, כמובן), משפחת ג'ונס היא העמדת פנים אחת גדולה שמטרתה לייצר קנאת שכנים, ומתוך הקנאה את יצר ה"גם אני רוצה כזה".

סרטו של דריק בורט מ-2009 הוא בעיקר סאטירה חכמה על תרבות הצריכה, מראה מול פרצופו של הקפיטליזם בן זמננו. הייתי אומר מראה עקומה, אבל למה לעשות הנחות: המראה ישרה. זאת המציאות שהתעקמה לנו.