סרטי אסונות הם ז'אנר בעייתי מבחינה מוסרית. מילא זה שהוא משחק על אותו אינסטינקט שפל שגורם לנו להאט ולבהות בתאונת דרכים (שלא לומר - לתעד אותה ולהעלות לאינסטוש); כשמדובר בסיפור אמיתי זה כבר סוג ירוד במיוחד של אקספלויטיישן. פורנו-הרס. היסטורית, זה גם ז'אנר בעייתי ברמת התוצאה, ואני מניח שאפשר לראות בזה צדק פואטי. נסו להרכיב את נבחרת כל הזמנים ותגמרו עם רשימה שכוללת את "טיטאניק", את רוב הפילמוגרפיה של רולנד אמריך ("היום שאחרי מחר" וכיו"ב) ואת ימי השיא הפומפוזיים של הסוגה – שנות ה-70, עם "המגדל הלוהט" ו"נמל תעופה" ו"הרפתקה בפוסידון". עם התחרות הזאת, צריך פשוט להגיד את זה: "אסון בלב ים" הוא כנראה סרט האסונות הטוב ביותר שנעשה אי פעם, והוא בוודאות (ובקלות) הסרט המוסרי ביותר בתולדות הז'אנר.
סרטו של פיטר ברג מתאר אסון אמיתי מאוד וטרי מאוד, בוודאי בתודעה האמריקאית: הפיצוץ שאירע באפריל 2010 באסדת הקידוח Deepwater Horizon (זה גם שמו המקורי של הסרט) וזיהם בנפט שטח עצום במפרץ מקסיקו. 40 ומשהו הדקות הראשונות מתמקדות בנסיבות שהובילו לטרגדיה המשוגעת הזאת (או ליתר דיוק בנסיבה אחת - קפיטליזם), אבל זה כמו קפיץ שהולך ונמתח: אנחנו לא רק למדים על הרשלנות הפושעת שהובילה לטרגדיה אישית ואקולוגית, אלא גם נבנים לקראת קתרזיס בלתי נמנע. ברג ממש מצהיר על זה בתחילת הסרט, כשבתו של הגיבור מדגימה באמצעות עט ופחית קולה לא רק את אופן הפעולה של Deepwater Horizon אלא גם את המבנה של הסרט שנושא את שמה: זה יילחץ ואז זה יתפוצץ.
פי 1000 יותר "אפולו 13"
הנפשות הפועלות, בסדר חשיבות יורד, הן המהנדס מייק וויליאמס (מארק וולברג), הצ'יף של האסדה ג'ימי הארל (קורט ראסל) ונציג חברת הנפט דונלד וידרין (ג'ון מלקוביץ'). הצלעות הנשיות הן קייט הדסון כאשתו של וויליאמס וג'ינה רודריגז בתפקיד אנדריאה פליאס, חברת צוות האסדה. כרגיל במקרים האלה, שתי הנ"ליות עושות רושם מעט מלאכותי, לאמור בהתאמה "אני אהיה האישה הדואגת בבית" ו"אני אהיה הבחורה הקיק-אסית כי זה מקובל כעת בהוליווד"; בכלל, פיתוח דמויות הוא לא בדיוק השאור שבעיסה של ברג. יש לנו גיבור אמיץ וישר, צ'יף זקן ונבון, קפיטליסט חזירי ושתי נשים, יאללה אודרוב. אבל אני מוכרח לומר שכאן מסתיימות טענות התביעה כלפי פיטר ברג. מכאן זה נטו סנגוריה.
את המתח בונה ברג באופן מושלם. זוכרים את סצנת התקלה ב"אפולו 13" - לטעמי רגע השיא בקריירת הבימוי של רון הווארד, כשהמצלמה מתפתלת בנבכי החללית כדי להראות לנו את המתג שיצר את הניצוץ שהצית את החמצן שפוצץ את מגן החום, חד גדיא סטייל? אז חלקו הראשון של "אסון בלב סיעור מוחות על השם העברי" הוא הגרסה המורחבת של הסצנה ההיא, אודיסיאה מכנית שכולה מבוא לקטסטרופה.
ואז זה מתפוצץ, וברג נבחן פעמיים – באקשן שלו ובמצפון שלו. את המבחן הראשון הוא לוקח בהליכה, וזה לא צריך להפתיע אף אחד שצפה בסרטו הקודם, "השורד האחרון", גם הוא בכיכובו של וולברג. הסרט ההוא מיקם מבחינתי את השחקן-שהפך-לבמאי בשפיץ של כוראוגרפיית האקשן בקולנוע האמריקאי, ו"אסון" הוא המשך ישיר של הכישרון המאוד ספציפי שהוא הראה ב"השורד": להכאיב לצופה, פיזית. כמו החיילים שמתגלגלים במורד ההר ההוא באפגניסטן וכל זיז שהם פוגשים מוציא ממך "ססס" לא רצוני, ככה הפיצוצים באסדת הקידוח שמים אותך קופא בתוך הגיהינום. זה חם, זה רועש, זה קלאוסטרופובי, זה כואב - וזה מרשים. אבל לא מרשים כמו החלטת הבימוי החשובה ביותר של ברג – הימנעות מוחלטת מספקטקל.
ניתוח בלי הרדמה
אל תטעו: "אסון בלב ים" אפקטיבי מאוד מבחינה ויזואלית. אבל בניגוד מוחלט לאסכולה של אמריך, במאי שכל הקטע שלו זה להתענג על ההרס, ברג סובל ממנו. כמו שהוא מכין אותנו לאסון בדקדקנות, בירידה לרזולוציה של בורג, ככה הוא מפוצץ את העסק – כירורגית. על כל המשמעויות של המילה, כי זה ניתוח בלי שום הרדמה.
במקום שוטים פתוחים, מלחיצים-מרהיבים, המצלמה של אנריקה צ'דיאק נותנת בקלוז אפים. במקום תימרות אש שחורכות את הרשתית אנחנו באפלה, באנדרלמוסיה, באשכרה גיהינום של אש על פני מים. המדיניות הזאת הופכת את חוויית הצפייה לאינטנסיבית מאין כמותה, אבל היא בראש ובראשונה אקט ממש מרשים מבחינה אתית, כי ברג מסרב לרקוד על הדם. במקום זה הוא בוחר בדרך המלך, וגורם לנו להריח אותו.
זה כמו בסרט ההוא
"אסון בלב ים" שייך לתת-ז'אנר שבו האדם הוא הקטליזטור האמיתי ביצירת אסון טבע, כמו "פארק היורה" (הרי זה האדם שהחליט לברוא את הדינוזאורים הספציפיים האלה) ו"מלתעות" (זוכרים? פרנסי העיירה לא סוגרים את החופים למרות שיש עמלץ במים, כי זאת עונת התיירות והם צריכים את הכסף). וברשימה הזאת מגיע מקום של כבוד ל"המארח", סרטו של בונג ג'ון הו שחגג הקיץ יום הולדת עשירי.
הזיהום בנהרות של קוריאה הדרומית יצר מפלצת, והמפלצת כועסת. זה פחות או יותר הפרמיס, ואם הוא מזכיר לכם את "גודזילה" וסיפור הניסויים הגרעיניים, אז בצדק. אבל "המארח" הוא פחות סרט אסונות קלאסי ויותר קומדיית אימה, או ליתר דיוק מלודרמת אימה קומית – שילוב לגמרי אפשרי בידיים של הבמאי הנפלא הזה, שיודע לזגזג בין אלף מצבי רוח לא רק במהלך סרט אלא לפעמים במהלך אותה סצנה.
בונג ג'ון הו ביים גם את יצירות המופת "זיכרונות מרצח" ו"אמא". "המארח" אינו מאסטרפיס באותו סדר גודל, אבל הוא כיף לא נורמלי. שנים מדברים על רימייק אמריקאי ולא פחות שנים על סיקוול דרום-קוריאני; כרגע יש רק את המקור, וזה לגמרי מספיק. כאילו, זאת מתקפת פרי הים הממש גדול. איך אפשר להגיד לא לדבר כזה?