כמה זמן לוקח לרושם הראשוני שלך מסרט להתגבש? נגיד חמש דקות? כי הרושם הראשוני שלי מ"ונום", או לפחות הרושם המובהק הראשון, היה שהסרט הזה נראה ישן. לא מיושן, מה שיכול להיות מוסבר בגישה או באסכולה: סתם ישן. כאילו שההארד דיסק הספיק להעלות אבק כבר 15 שנה. ספציפית 15, כשבחוץ 2003 ומה שאנחנו מצפים לו מסרט גיבורי-על זה "הענק" (זוכרים את גרסת המוות ההיא של "האלק" בבימוי אנג לי, עם אריק באנה?). "ונום" לא מתרחש בתחילת העשור שעבר, הוא תחילת העשור שעבר.  

אדי ברוק (טום הארדי) הוא עיתונאי חוקר שכבר שנים מנסה לעשות את ה"עובדה" שלו על המדען והממציא קרלטון דרייק (ריז אחמד, שהבקיאים בנבכי הקומיקס של מארוול יכירו גם בשם "ריוט"). ברוק מאבד כל דבר אפשרי בגלל המרדף האובססיבי שלו אחרי דרייק, ובסופו של דבר גם נופל על אחד הניסויים שלו, שבו בני אדם נחשפים ל"סימביוטים" - דמיינו טפיל כמו ב"הנוסע השמיני", רק שהיצור הזה חולק את גופך במקום לאכול אותו מבפנים.

הסימביוט של ברוק, ונום - גם הוא בקולו של הארדי - אינו מפלץ חסר תודעה. להפך, יש לו אופי ודעות ובעיקר זעם, מה שמחזיר אותי לגיל 15, לא שלי אלא של "ונום", כי היצור הזה נראה ומתנהג כמו טינאייג'ר מהגיהינום. זעפן, דעתן, חרמן ורעב כמו סנופ דוג במאנצ'יז. במיטבו, הסרט עושה בזה שימוש מושכל ונוצרת תמונת מראה חמודה של "ספיידרמן", המותג-ההורה של "ונום": במקום טינאייג'ר תזזיתי ונחפז כגיבור-על יש לנו כאן תזזיתיות וחיפזון טינאייג'ריים ככוח-על. אלא שלמרבה הצער, לסרט הזה יש כל כך מעט מיטב שזה די מכסה את זה.

ונום אינו הסימביוט היחיד בעלילה. אפשר לראות מקילומטר מאיפה יגיע השני, אבל נגיד שחוק שימור הספוילר בכל זאת תופס כאן: הנקודה היא שקרבות סימביוט-בסימביוט מהווים חלק די גדול מכל הדקות ההן שהמיטב השאיר פנויות. קרבות אינסופיים של יצורים באנימציית מחשב רעה רעה רעה, והנה זה שוב: אדם נכנס לסרט ב-2018 ומוצא את עצמו בקדנציה הראשונה של ג'ורג' וו. בוש.

בין שני הקצוות האלה - הטוב של הקונפליקט בין ונום לברוק והרע של אנימציית המחשב, ובעצם של כל תת הסעיפים של האקשן - חי סרט שהיה יכול להצטבר לכדי יציאה מגניבה במסגרת כללי הז'אנר. הרי ונום אינו גיבור-על; הוא שותף שקט של הגוף המארח והסימביוזה איתו היא שמייצרת את כוחות העל, מה שפותח פתח לשאלות חמודות/פילוסופיות על החיבור האידיאלי בין בן אנוש נתון לטפיל חלל נתון. רק מה, לא נראה שזה העסיק את הבמאי רובן פליישר במחשבה שנמשכה יותר מהפסקה הזאת.

אוי, כן, פליישר. ב-2009 הוא הפך לאביר סרטי הז'אנר עם "זומבילנד" הנהדר, אבל התחיל לבזבז את האשראי כבר בסרטו הבא ("30 דקות או פחות" הזניח), וב-2013 עבר לבזבז את ראיין גוסלינג ב"יחידת הגנגסטרים" באופן שמזכיר מאוד את הנוכחות של טום הארדי ב"ונום": שחקן ראשי אבוד בסרט שהבמאי שלו לא באמת רוצה לביים אותו. או שאולי אני משליך עליו את רגשותיי כצופה שלא רוצה לראות אותו? כי יכול להיות גם שפליישר פשוט לא מסוגל.

זאת לא אמירה נגד יוצר הסרט: היא מכוונת לגיבור, או לאנטי-גיבור, או למולטי-גיבור שלו. לטעמי, אחד המדדים למגניבותם של כוחות על הוא תחושת ה"רוצה גם". ההנאה הבסיסית, האינפנטילית, מהפנטזיה על היכולת לעשות דברים מופלאים. להיות אדם שתקף אותו טפיל על-חלל וכשמעצבנים אותו הוא עלול להפוך למשהו גדול, שחור ורירי עם מלא שיניים? זה שוב הסיפור של האלק, בשינויים מינוריים. ולהיות האלק זה בטח לא פאן.

הוכח (שוב ושוב!) שהאלק לא מחזיק סרט, ולטעמי זה הרבה בגלל הכישלון המובנה שלו לייצר תחושת "רוצה גם". עכשיו אני חושב שגם "ונום" לא מחזיק סרט, ושכל הפרטים - החל במראה הבאמת עבש, עבור בתסריט הקלוש וכלה ברגעים שזה בכל זאת מתחבר ומייצר איזה פאנץ' נחמד - משניים לעניין הזה. הרי גם ב"ספיידרמן 3", המופע הקולנועי הקודם ועד כה היחיד של ונום, סם ריימי לא הצליחו לפצח את זה (ויחד עם ההשמצות שקיבל "ספיידרמן 3", צריך לזכור שזה היה מפח נפש מפתיע אחרי סרט ראשון מקסים וסרט שני מבריק).

כבר היה השנה סרט מדע בדיוני על משהו שמשתלט על הגוף של מישהו וגורם לו לעשות דברים מופלאים בעודו חופר לו. קראו לזה "משודרג", ואם אתם מחפשים יצירה נבונה על יחסים סימביוטיים עם מישהו שנראה בול כמו טום הארדי, לכו על זה. האלטרנטיבה היא הארדי האמיתי בתפקיד ובסרט שצריך לשכוח שקרו למישהו מאיתנו.  

אני לא יודע אם סוני תפסיד כסף על "ונום", שפלופ שלו לא אמור לייצר לכאורה גלי הלם כי הוא מנותק לחלוטין הן מהיקום הספיידרמני והן מזה של "הנוקמים". אבל "מארוול" - כאן רק שותפה להפקה בפרויקט של אולפן אחר - בהחלט יכולה לרשום לעצמה הפסד בסעיף הרקורד. "ונום" הוא סרט על דמות מהקומיקס של מארוול, והוא פשוט מבאס. זה לא יכול להיות טוב למותג שמלכתחילה לא ברור איך עשר שנים רצוף הוא נשאר כזה מגניב.