כלום לא עובד בסרט הזה חוץ מהכל. כלומר, "זה" הוא לא רק שלם שגדול מסך חלקיו; הוא מינוס ועוד מינוס ועוד מינוס שבסוף נותנים פלוס. שזה מוזר, אבל לא מוזר כמו העובדה שזאת כבר הפעם השנייה שהבמאי הארגנטינאי אנדרס מוסצ'טי עושה בדיוק את זה: סרט אימה לא מפחיד בשום אופן עם אלף ואחד אלמנטים שחוקים, שאיכשהו מצליח להצטבר לכדי חוויית צפייה סוחפת. הפעם הראשונה הייתה "מאמא" מ-2013, עיבוד באורך מלא לסרט הקצר (והמצוין) שביים מוסצ'טי עצמו; הוא לא היה הצלחה קופתית גדולה, אבל משהו שם שיכנע את הצ'יפים של ניו ליין סינמה (ותכלס את האחים וורנר, החברה-האם של ניו ליין) שהוא האיש הנכון לגרסה הקולנועית של "זה". לקח לי לפחות 120 דקות מתוך ה-135 להגיע למסקנה שהם לא לגמרי טעו.

"זה" מאת סטיבן קינג, שיצא ב-1986 ועובד ב-1990 למיני-סדרה בכיכובו של טים קארי, הוא סיפורה של עיירה מוכת גורל בשם דרי. יש בה נוכחות דמונית שבאה לפעמים בצורה של ליצן ולפעמים בצורות אחרות, אבל איכשהו ברור מהרגע הראשון שהליצן הוא המפתח לטרגדיות התדירות שמתרחשות בה. אלא שהעיירה כולה חיה בהכחשה קולקטיבית בנוגע לפעילות העל-טבעית שמעלימה עוד ועוד תושבים, ובעיקר ילדים, עד שדווקא חבורה של לוזרים מהתיכון המקומי מחליטה לבדוק מה נסגר. 

אחת ההחלטות הכי חשובות בהקשר של העיבוד הקולנועי - ואחת שאני מודה שהוציאה ממני תגובת "שוין" מבעוד מועד - היא להשאיר את ההתרחשות בעשור שבו הספר יצא לאור והפך לרב-מכר. אני ילד אייטיז בעצמי, הייתי פחות או יותר בגיל של גיבורי "זה" בשנה שבה הסרט מתרחש, אבל אפילו אני מוכן לחיות עוד פעמיים ולא להיתקל בעוד ניסיון של תרבות הפופ לנגן על הסנטימנטים האלה. במיוחד המוזיקליים והקולנועיים, שדוושות הלחיצה עליהם שחוקות מרוב שימוש יתר: בין "סופר 8" של ג'יי ג'יי אברמס ל"Stranger Things" של נטפליקס, בין שני סרטי "שומרי הגלקסיה" ל"בייבי דרייבר" לפאקינג "טרולים" - באמת שהחותלות נסחטו עד תום. וזה המינוס הראשון של "זה": שליפת קלף נוסטלגי כה משומש שהוא מעורר נוסטלגיה לאייטיז רק כי אז עוד לא הייתה נוסטלגיה לאייטיז. 

המינוס השני, כאמור, הוא שהסרט לא מפחיד בשיט. לא ברמת הג'אמפ סקרס, שמתחבאים במקומות שילד בן 5 היה פוסל אותם על סעיף "נו באמת", וגם לא ברמת הפרמיס. אישית אין לי בעיה עם ליצנים, אבל צפיתי בסרט עם אדם בגיר שיש לו, ושמעתי מספיק תגובות של ליצנופובים אחרים (או קולרופובים, בעגה המקצועית) כדי להסיק שזה לא עובד אפילו על מי שבא בילט-אין עם החרדה המוזרה הזאת – וזאת למרות שהאיש מאחורי המסכה, ביל "אח של אלכס" סקארסגארד, עושה בסך הכל עבודה טובה ביושבו כליצן דמוני-פסיכוטי. בנושא קשור, רק אני חש חיבה אוטומטית לאנשים שהוגים את זה "לֵצן"? 

זה, IT (צילום:  יחסי ציבור )
דמויות שחוטאות בחטא הגנריות, ובכל זאת גורמות לנו להיות בעדן. מתוך "זה" | צילום: יחסי ציבור

מינוס 3#: ובכן, הדמויות. לא עניין פעוט בשום מקרה, ודאי לא כשמדובר במבנה של "בואו ניקח גלריה של טיפוסים עם בעיות מהבית ונראה אותם מתעמתים עם עצמם". ההתמודדות עם "זה" היא התמודדות עם הפחד עצמו, עם שדים פנימיים ולא עם ליצנים חיצוניים, אלא שהטיפוסים שאנחנו פוגשים כאן והבעיות שהם סוחבים חוטאים בחטא הגנריות: הגמד החרדתי אדי (ג'ק דילן גרייזר), הפה הגדול ריצ'י (פין וולפהארד מ"Stranger Things"), היפה הלא-מובנת בברלי (סופיה ליליס), המגמגם הטראומטי ביל (ג'יידן ליברנר), הילד השמן בלץ' (ג'ייק סין), הפחדן הסדרתי סטנלי (וואייט אולף) והילד השחור היחיד בעיירה, מייק (צ'וזן ג'ייקובס. כן, כמו Chosen. הייתי רוצה להחליף מילה עם ההורים).

אז לסיכום ביניים, חבורה של ילדים שכבר ראינו כמותם באלף סרטים מתמודדת עם הפחדות ברמת "בוּ" על רקע תקופתי מאוס כמו הקליפ של "ווייק מי אפ ביפור יו גו-גו" – ומעשה שטן, בסוף זה מתחבר לכדי משהו שאפילו לא מרגיש ארוך מדי למרות זמן מסך כאילו-שערורייתי של 135 דקות. ולמרות שזה נראה כמו אלכימיה או מאגיה שחורה, על המשהו הזה קל מאוד לשים את האצבע: זה הזיהוי המדויק של הלב הרגשי שמאפשר למוסצ'טי לחמוק מרוב המלכודות שהוא טמן לעצמו. 

זה, סטיבן קינג, IT (צילום:  יחסי ציבור )
לא משהו כסרט אימה, אבל כסרט התבגרות/הרפתקאות? מושלם. מתוך "זה" | צילום: יחסי ציבור

"זה" הוא כאילו סרט אימה כושל, אבל המהות האמיתית שלו היא של סרט התבגרות-אגב-הרפתקה – כמו "אני והחבר'ה" (כמובן גם הוא מאת קינג, ויצירה שמקבלת כאן אינספור רפרורים ישירים), וכמו "הגוניס" ו"אי.טי" ושאר מונומנטים קולנועיים מהעשור הכי טוב שהיה ושיהיה אי פעם לסרטי ילדים. בסופו של דבר יש לנו כאן גרסה מרובת משתתפים של "הקוסם מארץ עוץ", גלריה של התמודדויות עם חוסרים ושברים מובנים, והתוצאה מבחינתי הייתה רגע גורף מאוד ומפתיע מאוד של "בוא'נה, אכפת לי". החרדתי, המגמגם, השמן, היפה, השחור, הפטפטן, הפחדן – עם כל אחד מהם קרה איזה משהו בשלבי האקספוזיציה שגרם לי להחזיק לו אצבעות בישורת האחרונה. 

הסך הכל של "זה" לא גדול מספיק כדי לעשות סרט גדול או אפילו טוב באמת, אבל נהניתי ממנו כסרט הרפתקאות עם הרבה לב והרבה הומור (בהקשר בזה, לפאנצ'ים של ריצ'י/וולפהארד יש כאלה אחוזי פגיעה שזה שווה את התחושה שכל הסרט זועק "יודעים מה, 'Stranger Things' גנבו כל כך הרבה מ'זה' שזכותנו לגנוב בחזרה").

"זה" מוגבל בישראל לצופים מגיל 16 ומעלה, והמלצתי הגורפת הולכת ככה: מלאו לכם ט"ז אביבים? הסתערו על המולטיפלקס הקרוב למקום מגוריכם. כלומר, אני חושב שהצופה האידיאלי ב"זה" הוא בכלל בן 10-13, אבל נניח שצודקים האמריקאים עם ה-R שהם נתנו לו ושצודקים הישראלים עם ה-16 ומעלה שלהם ושטועה אני עם הליברליות הנודעת לשמצה שלי בעניינים האלה – זה עדיין מקרה קלאסי של יפה שעה אחת קודם. ומי יודע, אם אתם בני 16 נוחים להתרשם שמעולם לא צפו בסרט אימה, אולי "זה" אפילו ילחיץ אתכם. קצת.

החמישייה הקמרלינג

זה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות אי פעם, לא רק בגלל משימת הדירוג הפנימי אלא גם ובעיקר בגלל הסרטים הנפלאים שמגבלת ה-5 משאירה בחוץ, אבל הנסיבות מחייבות. אז רק אזכור לשם כבוד של "קארי", "הנרדף", "בית קברות לחיות", "תלמיד מצטיין מדי" – ומבחינתי הוויתור הכואב מכולם, "מיזרי" - ויאללה לעסק:

mako תרבות בפייסבוק