סיפור אדיר. גרוב יוצא דופן במגניבותו אפילו בסטנדרטים הגבוהים של ספייק לי. דיאלוגים מעולים. פאנצ'ים מדויקים. פסקול מהחלומות, שמישהי כבר השביעה אותי לשזם בזמן אמת מרוב שהוא מפוצץ מהברקות. ליהוק מצוין, לרבות הבחירה המדוברת-בצדק של טופר גרייס לתפקיד דייויד דיוק, ראש הקו קלוקס קלאן. כן, "שחור על לבן" הוא ממש אחלה סרט - אבל אם יורשה לי להיות טיפה חזיר, אז הוא גם היה רחוק רק שתיים-שלוש החלטות בחדר העריכה מלהפוך לסרט גדול. וזה מתסכל, אפילו אם זה נשמע הכי אוינק אוינק אוינק.
זה סיפור אמיתי משנות ה-70, ספציפית מתת-הז'אנר "כל כך מופרך שזה יכול היה לקרות רק במציאות": רון סטולוורת' (ג'ון דייויד "כן נו הבן של דנזל תתגברו על זה הוא ישות עצמאית" וושינגטון), מי שהיה השוטר השחור הראשון בעיר קולורדו ספרינגס, הצליח במחי שיחת טלפון אחת לחדור לשורות ה-KKK. כלומר, הצליח לעשות חיקוי מספיק טוב של רדנק לבן כדי לארגן לעצמו פגישה בסניף המקומי של הארגון. אבל איך ילך צעיר שחור עם אפרו בגודל של אוניית סוחר למפגש של ה-KKK? לא ילך, אז במקומו נשלח פיל צימרמן (אדם דרייבר), שהוא לא רק שוטר לבן שמתחזה לשוטר שחור שמתחזה לגזען לבן, אלא גם יהודי שמעולם לא הרגיש חריג בגלל ממוצאו האתני, ועכשיו לא תהיה לו ברירה אלא להרגיש.
הסיטואציה של סטולוורת' הייתה אפילו מורכבת יותר מזו של שחור בחלום עליונות לבנה, כי בעוד שהוא מבחינתו ניפץ תקרת זכוכית כשהצטרף לכחולי המדים, מבחינת הקהילה השחורה הוא נעשה "חזיר", כינוי הגנאי ששוטרי ארה"ב הרוויחו ביושר לאור יחסם ההיסטורי לשחורים. אז כשהוא מתאהב במנהיגת סטודנטים ואקטיביסטית בשם פטריס שאין לה שום סבלנות לממסד הלבן (לורה הרייר, "ספיידרמן: השיבה הביתה"), הוא צריך להסתיר את זהותו גם ממנה.
טוב. אני מניח שדי בזה כדי להסביר למה הסיפור הזה אכן אדיר, וספייק לי - כשמאחוריו בעמדת ההפקה ג'ורדן פיל, הבמאי-מפיק של "תברח" - הוא בחירה מתבקשת למשימה. אמנם עברו יותר מעשר שנים מאז שהאיש ביים סרט טוב באמת (ואז זה היה "האיש שבפנים", סרט ז'אנר מובהק ללא יומרות או אמירות חברתיות), אבל מאז אירועי "האוסקר הלבן" של 2016, וכמובן ביתר שאת מאז תגובת הנגד הגורפת לאותו פיאסקו, קאמבק של לי נראה כמו משהו שמחכה לקרות. והנה הוא חוזר לטריטוריה הטבעית שלו, המקום באישיות ובפוליטיקה שלו שממנו באו הקונפליקטים של "עשה את הדבר הנכון", "קדחת הג'ונגל" "מלקולם X" וסרטים רבים אחרים בבימויו: מצד אחד, לי הוא דובר חד ובוטה של הקהילה השחורה; מצד שני, הוא תמיד התלבט - או לפחות הציג התלבטות שתמיד נראתה כנה - בין גישת ההתבדלות והמאבק האלים לגישת ההיטמעות והמאבק השקט. במובן הזה, שני האגרופנים של "רדיו" ראהים מ"עשה את הדבר הנכון", האחד עם הכיתוב "אהבה" והשני שאומר "שנאה", היו ונותרו המפתח לפוליטיקה של לי, לרבים מסרטיו ונדמה שגם לאישיותו. זה גם מה שהופך אותו לבחירה טבעית עבור "שחור על לבן", אבל יש אבל.
בכל פעם שהוא נדרש ישירות לסוגיית הגזע, לי לא יודע אנדרסטייטמנט מהו. הוא ניגש לזה בלהט, בדרך כלל בזעם, תמיד בתחושה שהוא מאוד מודע למעמדו כאחד הבמאים השחורים הראשונים שהתברגו באיי-ליסט של הקולנוע האמריקאי. וב"שחור על לבן", שמתנהל ברובו כדרמה קומית באופק אקשן - סרט שאפשר כמעט לקטלג עם, נניח, "48 שעות" - התכונות הללו של ספייק לי מתבטאות ביציאות דידקטיות מיותרות שמחלישות את המסרים שלו במקום לחזק אותם. זה בלתי נמנע כשהבמאי תוקע לך שוב ושוב מרפקים בצלעות לאמור "אבל הבנת, כן?" - את האמירות על החברה הלבנה, את הרפרנסים לצדדים האפלים של המפלגה הרפובליקנית, וביתר שאת את החצים שהסרט שולח לעבר דונלד טראמפ.
הנטייה הזאת להדגשת-יתר קיימת בסרט לכל אורכו, אבל קשה לומר שהיא מפריעה למהלך התקין של האקשן, המתח, היחסים המרתקים שנבנים בין הדמויות או הקומדיה הטובה שהופכת את כל הנ"ל לערמה גדולה של כיף. הבעיה האמיתית היא בישורת האחרונה, שבה לי מתעקש לקפוץ אל חומרים דוקומנטריים מזמננו-אנו. זה לא ספוילר במובן הזה שמדובר במין מחשבה מאוחרת שאין לה דבר וחצי דבר עם עלילת "שחור על לבן" אלא רק עם מסריו, אבל זה לגמרי ספוילר במובן הזה שהתפר הגס אל 2018 גם מקלקל את סופה של חוויית הצפייה וגם מעליב קצת את האינטליגנציה של הצופה. כאילו, כן ספייק, הבנו את הרמז כשדייויד דיוק/טופר גרייס דיבר על "להחזיר את אמריקה לגדולתה". אין צורך להסביר את הבדיחה, אפילו אם היא הכל חוץ ממצחיקה.
בסופו של דבר, "שחור על לבן" לא מיישר קו עם שני הסרטים שלטעמי מייצגים את פסגת היצירה של ספייק לי - "עשה את הדבר הנכון" ו"השעה ה-25", כל אחד יצירת מופת מסוגו ובדרכו - אבל הוא לגמרי סרט חובה. מרתק לכל אורכו, מצחיק בדיוק ברגעים הנכונים, ראוי לאוסף שלם של מועמדויות לאוסקר על משחק. ויודעים מה: אם העורך הקבוע של לי, בארי אלכסנדר בראון, יייקח פסלון - זה יותר יגיע לו ולסרט בזכות הקצב והגרוב מאשר לא יגיע להם בעוון אי-ההחלטה לוותר על כל הערוץ 8 הזה בסיום.