תראו מה שסרט אחד מולטי-מועמד לאוסקר יכול לעשות לקריירה של במאי. אדם מק'קיי, בעברו סטדנאפיסט וכותב מערכונים, היה הגו-טו-גאי של וויל פארל בקומדיות מטופשות - במובן הכביר של הביטוי, שלא חלילה ישתמע אחרת - כמו "לילות טלדגה", "החבר'ה האחרים" והפייבוריט האישי שלי, "אחים חורגים". ואז בא "מכונת הכסף", הסרט שכמעט גרף את כל קופת הפסלונים של 2015, זיכה את מק'קיי בפרס התסריט ומיצב אותו באחת כמי שיודע להנגיש ולהקליל נושאים חשובים ורציניים אך סבוכים ומשמימים כמו בועת הסאב-פריים והסיאוב המובנה של וול סטריט. עכשיו חוזר מק'קיי ב"סגן הנשיא", שמתקל גם הוא את תחלואיה של אמריקה, הפעם דרך דמותו של דיק צ'ייני, סגנו של ג'ורג' וו. בוש - והוא כבר עובד על פרק שלישי בטרילוגיית שחיתות לא-מוכרזת. יקראו לו "Bad Blood" והוא יעסוק ביזמית הביוטק המפוקפקת אליזבת הולמס, מי שהייתה "המיליארדרית הצעירה בעולם". כאמור, תראו מה שסרט אחד וכל זה.
כמעט בלתי נמנע שהצפייה ב"סגן הנשיא" תהיה מבחן רטרואקטיבי של "מכונת הכסף": האם מק'קיי באמת השתנה לנו או שהאנרגיה המיוחדת של סרטו הקודם הייתה הבלחה חד-פעמית? בהקשר הזה אני חייב לומר ש"מכונת הכסף" הסב לי הנאה מרובה ועצבים מרובים אף יותר; למרות ההברקות התכופות שלו, חשתי במהלכו לא כמי שמנגישים עבורו את הסבוך אלא כמי שמטפישים ומרדדים עבורו את החשוב מתוך נקודת הנחה שאין לי - שאין לנו, הצופים - את הסבלנות או את האינטליגנציה להבין אותו. חוץ מזה, "מכונת הכסף" שידר כזאת חרדת-שעמום שזה כאילו הוא נעשה אך ורק עבור מופרעי קשב. הכל חיתוכים תזזיתיים, הכל עשן ומראות (וקצף במקרה של הסצנה בכיכוב מרגו רובי, שמסכמת את כל הטוב ואת כל הרע של הסרט ההוא).
"סגן הנשיא" מתנהל בקצב מעט מתון יותר מקודמו, אבל בעוד ש"מכונת הכסף" הטביע אותך בהברקות של ויזואליה ועריכה, במקרה הזה שולטת סתמיות פושעת בסגנון הקופצני של מק'קיי ושל העורך - של שני הסרטים - האנק קורבין. הדוגמה הפשוטה והמובהקת ביותר היא סצנה שבה מדברים בבית הלבן על אוסאמה בן לאדן, ואז מק'קיי וקורבין חותכים לתמונה של - דראם רול - אוסאמה בן לאדן. זאת עריכה רעה ובעיקר עצלנית; אם השת"פ הקודם של מק'קיי וקורבין היה כמו רוטב עשיר מדי, הרי שכאן התחושה השלטת היא של מניירה.
עד כאן ענייני סגנון. במהות, "סגן הנשיא" - במקור "Vice", כותרת שמשחקת על כפל המשמעות של המילה, "סגן" ו"מידה רעה" או "הפקרות" - מבקש לפענח כיצד הגיעה ארצות הברית למצב שבו סגן הנשיא היה חזק יותר ומשפיע יותר מהנשיא עצמו דווקא ברגע המכונן של פיגועי 9/11. כדי להבהיר את הנקודה הזאת, שממנה מתחיל הסרט ואליה הוא חוזר שוב ושוב, אנחנו מתוודעים אל צ'ייני (כריסטיאן בייל) כפרחח צווארון כחול צעיר שנתפס על נהיגה בשכרות ונראה בדרך הנכונה אל האבדון עד שרעייתו לין (איימי אדמס) מעמידה אותו כמעט מילולית על הרגליים ומשגרת אותו למסלול ששיאו בבית הלבן.
לצד בני הזוג צ'ייני, הסרט מנוקד בכל דמויות המפתח הרלוונטיות בממשל האמריקאי של התקופה, ולמעשה עוד הרבה לפניה, משום שהקריירה הפוליטית של צ'ייני החלה עוד בכהונת ניקסון. זה מזמן אל המסך גלריה עצומה ודומיננטית של שחקני משנה, אלא שבניגוד לאנסמבל המרשים של "מכונת הכסף", במקרה דנן נדרשים השחקנים לגלם דמויות מוכרות - שלא לומר מוכרות עד לזרא - ואין פלא שהתוצאה נעה בין חיקוי סביר, קריקטורה מגוחכת וביצוע פנומנלי. לקטגוריה האחרונה שייך בראש ובראשונה סם רוקוול בתפקיד ג'ורג' וו. בוש, וחצי צעד מאחוריו הייתי מדרג את סטיב קארל כדונלד ראמספלד. קארל, שהקריירה שלו נפתחה בסדרת תפקידים קומיים לא מאוד מגוונים, מוכיח שוב ושוב שהוא פשוט שחקן אופי אדיר - ע"ע "טיפש, מטורף מאוהב", "פוקס-קצ'ר" וגם "מכונת הכסף".
באופן משונה, התפקיד הראשי מרוח לכל רוחב הספקטרום. ההופעה הלא-יציבה של בייל נעה בין היטמעות בתוך הדמות וחיקוי שאין לו יותר מחצי דבר עם אמנות המשחק (וזה שהוא נראה כרגע כמו המועמד המוביל לאוסקר - זה מעיד בעיקר על חולשת הקטגוריה השנה). אבל אתם יודעים מה, בייל לא אשם. מה גם שאנחנו יודעים כמה הוא מוצלח בגילום דמויות שרחוקות ככל האפשר ממנו עצמו - ע"ע "המכונאי", "אמריקן פסיכו" ו"חלום אמריקאי".
שחקנים עובדים עם מה שהתסריט נותן להם, והתסריט של מק'קיי לא נותן לבייל כלום ושום דבר: זה סרט מוּנָע-דמות, אבל הוא לא עוסק בכלל בחקר הדמות הזאת. הייתם מצפים - אני לפחות הייתי מצפה - שבתום 132 דקות המסך נבין או לפחות נוכל לשער מהם המניעים הפסיכולוגיים של גיבורנו, שלאורך הסרט מצטייר כמי שתאוות כוח העבירה אותו על דעתו. אבל מק'קיי מסרב בתוקף להיכנס לפינה הזאת, ומסרב ממש קונספטואלית. אנחנו יודעים את זה כי בסצנה מבריקה כשלעצמה, שבה צ'ייני צריך להחליט אם לקבל את תפקיד סגן הנשיא או לסרב להצעה, מק'קיי נותן לאדאמס ולבייל לדקלם את שייקספיר בעוד שהקריינות (המיותרת והרעה של ג'סי פלמונס) מבהירה כי מה שנכון למחזה שייקספירי לא תופס בחיים האמיתיים, כי לא כל מניע של דמות ולא כל מאפיין שלה ניתן לסכם לכדי אמירה מובהקת אחת או לסצנה אחת.
כל זה כמובן נכון, אבל ראשית, "סגן הנשיא" הוא סרט. כלומר, בין החיים עצמם לבימת התיאטרון הוא קרוב יותר שמאלה. ושנית, למק'קיי יש סרט שלם - וכאמור לא קצר - להסביר לנו מיהו הגיבור שלו ולמה הוא פועל כפי שהוא פועל. הסירוב שלו לעשות את זה מכריח אותי להשתמש באחד הביטויים הנלוזים ביותר שמבקר קולנוע עלול להקליד, אבל כשאין ברירה אין ברירה: הסרט חותר תחת עצמו (בררר. כמה בררר) כשהוא מכריז "אני אפענח לכם את אחת הדמויות האניגמטיות בתולדות הפוליטיקה האמריקאית" ואז מסרב בתוקף לעשות בדיוק את זה. מבחינתי זה שלח אותי הביתה עם - איך לומר זאת במילים שמותר לקרוא מתחת לגיל 18? - חצי תאוותי בידי.
האם "סגן הנשיא" שווה צפייה? כן, למה לא. הוא מצחיק, הוא חושף לא מעט רגעים וקונפליקטים מעניינים באחת התקופות המשונות בהיסטוריה של הבית הלבן והוא עתיר הברקות שמאזנות את רגעי הסתם. כל זה בהנחה שבאים ליהנות קצת ולהשלים כמה חורים בהשכלה, ואחר כך לדון כל הדרך הביתה בשאלה למי מהאנסמבל מגיע אוסקר ולמי ממש לא. עומק אמיתי? תובנה אמיתית? מחשבות להתעורר איתן למחרת בבוקר? ללא בבית ספרנו.