אין, אין לתאר את הנחת. "ג'ון וויק 4" הוא קונצרט של אלימות משובבת נפש ומרוממת רוח שמביאה לשיא חדש את הקו ההיפר-ריאליסטי - ועם זאת המופרך לחלוטין, איכשהו זה אף פעם לא סותר בסרטי וויק - שמאפיין את הסדרה מתחילתה. הסגנון ההולך ומשתכלל של הבמאי צ'אד סטהלסקי, במקור איש פעלולים, הופך את הפרנצ'ייז הזה למהדורת המכות של "משימה בלתי אפשרית": שום דבר לא נראה מזויף, שום דבר לא ממוחשב. הכל קורה לנגד עיניך, וזה מוציא מהקהל תגובות ששווה לשלם על כרטיס רק כדי לראות (ולשמוע) אותן. אורגזמי, אני די בטוח שזאת המילה ההולמת לסוג הספציפי הזה של הקליימקס.
העלילה, לא שזה נורא משנה, מתמקדת הפעם במאבק ראש-בראש של וויק בנבל שבמעלה ההירארכיה של "השולחן", אותו ארגון-גג של מתנקשים שוויק היה חלק ממנו וכעת נמלט מאנשיו ומייצר מהם רסק אדם לסירוגין. הנבל המדובר, המרקיז דה גראמונט (ביל סקארסגארד), עושה בתחילה רושם מעניין לפני שגנריותיו משתלטת על העניינים; בכלל, דמויות הן לא הצד החזק של "ג'ון וויק 4". היחידה שמצליחה קצת לעניין היא זו של המתנקש העיוור קיין (דוני ין), חברו של וויק שנאלץ לפנות נגדו, ויש מה לומר גם לזכותה של הצלע הנשית, אקירה (אבל זה פחות עניין של פיתוח דמות ויותר של כריזמה - קרדיט לזמרת/ דוגמנית/ שחקנית רינה סאוואיאמה).
כמו כל הסרטים בסדרה, גם הנוכחי בנוי כאסקלציה של פעולה > פעולה הפוכה וכואבת יותר. זה פשוט וזה פשוט עובד, אבל – ושוב, כמו לכל אורך הסדרה – כעוצמת המתחים, כך חולשת ההרפיות. הדיאלוגים ב"וויק" היו תמיד משמימים, נוטים לפאתוס מיותר ולהתנצחויות של חוכמות-חיים-בשקל; הסרט החדש כל כך ארוך, 169 דקות, שזה משפיע בהכרח גם על סך הקטעים שבהם איש אינו מכה את רעהו. מצד שלישי, הסך הכל הוא אפוס המכות הכי מרשים שראיתי מאז "הפשיטה 2", אז אפשר ורצוי להתייחס בסלחנות לקטעים המיותרים האלה שבהם אנשים, נגיד, מדברים.
באופן קצת משונה, לסרטי וויק היה תמיד הומור נפלא ברגעי האקשן, ותמיד מעט מדי הומור בקטעים שלא. זה בולט גם הפעם, אבל לפחות העיצוב הקולנועי הולך עד הסוף עם הקו הכבד; האסתטיקה של הסרט הזה כל כך מוקפדת וכל כך מהפנטת שהיא מזכירה את הפסגות של "סקייפול", ביי פאר הסרט הכי אסתטי בסדרת ג'יימס בונד. כבר ב"ג'ון וויק 3" אפשר היה להתרשם מעוצמת הקולנוע של סטהלסקי, ושיתוף הפעולה שלו עם הצלם דן לאוסטסן מגיע כאן לפסגות חדשות. בהקשר הזה, מדהים כמה מעט המצלמה של לאוסטסן זזה בקטעי המכות; התנועה היא של השחקנים, לא של הצלם, והתוצאה האלגנטית מאפשרת לקרבות להימשך ולהימשך בלי להתיש או ליצור את מחלת הים האופיינית למנת יתר של אקשן (אגב, מעניין: רוב הדמויות מציגות שילוב של אמנות לחימה ושימוש בנשק חם, לרבות בו בזמן. קשה להפריז באפקטיביות של זה וקשה שלא לתהות למה רואים מזה כל כך מעט בהוליווד).
אז איך "ג'ון וויק 4"? כמו כל סרט וויק, רק יותר – ובכל אספקט אפשרי. מדי פעם זה גם יותר מדי, אבל ברוב המוחלט של דקות המסך זה מספק ברמות שאני שוב אצטרך להידרדר לדימויים מיניים כדי לתאר אותן במדויק (כל זה, כמובן, רק בהנחה שאין לכן.ם בעיה עם אלימות היפר-גראפית). ולא, אל תחכו ששירות הסטרימינג שלכן.ם ישים על זה יד: ג'ון וויק הוא תמיד חוויה למסך גדול, לסאונד גדול, לפופקורן. כאילו, בכל הכבוד לפסח, *זה* החג של המכות.