ג'ולי, גיבורת "האדם הגרוע בעולם", היא קוויטרית. לא מפסידנית אבל בהחלט מפסיקנית, טיפוס שלא מסוגל להתחייב למקצוע או למערכת יחסים או להחלטות חיים, לרבות גורליות, כמו השאלה אם להביא ילדים לעולם. ככזאת היא משאירה מאחוריה שובל של קריירות, גברים ובחירות שנראו בשעתם כמו הדבר הכי נכון, וננטשו באחת כשהשעה תמה. אבל איך תתמודד ג'ולי עם ההשלכות הבלתי נמנעות של המפסיקנות הסדרתית הזאת? ומה יקרה כשדברים משמעותיים ייפסקו לא כי היא שוב עשתה את השטיק שלה, אלא כי ככה זה בחיים?
סרטו של יואכים טרייר קורה מאוד עכשיו. חוסר היכולת של ג'ולי להתחייב נטוע בתחושה כרונית של פומו, של הפצצת מידע, של עולם שרץ מהר יותר ממנה. אלא שבסצנה הזכירה ביותר בסרט הוא נעצר – ממש ככה, תראו ותבינו – כי פתאום היא מוצאת גבר שנוכחותו משתיקה את כל רעשי הרקע. אבל מה, זה קורה כשגם היא וגם הוא מחויבים לאנשים אחרים. בהינתן ההיסטוריה שלה עם מחויבות, עוד לפני הקונפליקט המוסרי המובן מאליו, מה שקורה שם הוא רגע המפתח של היצירה כולה.
אוקיי, אני חושש שגרמתי לזה להישמע כבד. אבל זה לא, לפחות לא ברוב המוחלט של 128 הדקות. "האדם הגרוע בעולם" הוא קומדיה, אפשר לומר קומדיה רומנטית; האמירות שלו על פני הדור והתקופה מזכירות את האופן שבו סטנדאפיסט מז'אנר ה-observational humor (שם קוד ג'רי סיינפלד) מתבונן על העולם סביבו, לא מתוך התפלספות וגם לא מתוך התנשאות, אלא מתוך השתאות. טרייר אינו מילניאל – הוא בן 48 – אבל ברור שהוא אמפתי לבעיות של אנשים צעירים, והסרט כולו רווי באהבה לדמויות המרכזיות. בקיצור, זה אולי לא פיל-גוד-מובי, אבל זה גם ממש לא סרט הסינמטקים הנורבגי שמישהו עלול לחשוב שהוא.
"האדם הגרוע בעולם" הוא לגמרי ההצגה של רנאטה ריינסב, שזכתה על התפקיד הראשי הזה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן. הגברים, אנדרס דניאלסן לי בתפקיד אקסל והרברט נורדרום בתפקיד אבינד, מקבלים פחות מהתסריט ונותנים תמורה בהתאם. הסרט כולו יושב על ריינסב, והיא נושאת אותו כמעט בנונשלנטיות; בהקשר הזה, כמו בתלישות המכמירה של הגיבורה, מדובר כמעט ביצירה-אחות ל"פרנסס הא" הנהדר של נואה באומבך, עם ריינסב על תקן גרטה גרוויג נורבגית (כלומר, בניכוי העובדה שגרוויג גם כתבה את "פרנסס הא"). בכלל, נדמה לי שהקולנוע של באומבך היה מקור השראה כאן, וכמוהו גם וודי אלן, אבל זה נכון בעיקר לשליש הראשון של הסרט. מה שקורה משם ואילך הוא לגמרי ייחודי.
משבר האקלים, סמים פסיכדליים, מוות מוקדם, הורות מודרנית, פוסט פמיניזם, אמנות עכשווית – "האדם הגרוע בעולם" מדפדף דרך כל אלה כדי לבנות את ג'ולי כתבנית נוף תקופתה, והתחושה היא של פגיעה בול. טרייר עשה סרט שהוא קולו של דור בלי להיות חלק מהדור הזה, העמיד יצירה שלמה שבמרכזה אישה למרות שהוא אפעס לא (גם האדם השני שחתום על התסריט, אסקיל ווגט, הוא גבר). "כתיבת נשים" היה עוד משהו שתמיד נאמר לזכותו של וודי אלן בימים שעוד היה מותר להגיד דברים לזכותו של וודי אלן, ובהקשר הזה טרייר לא נופל מאלן. הוא אוהב את ג'ולי, מבין אותה, מבקר אותה, יורד עליה, מעניש אותה ומוחל לה; אולי זאת תוצאה בריאה של המרחק בין היוצר וגיבורת היצירה, ואולי זה פשוט כישרון.
"האדם הגרוע בעולם" מגיע לישראל על גל של הייפ ביקורתי מוצדק, וחוץ מזה שהוא באמת יופי של סרט – מצחיק ומרגש, חכם בלי להיות קר, משוכלל קולנועית אבל תמיד נגיש – מגיע לו קרדיט על טיפול בנשיות עצמה. ג'ולי היא הכי אישה בת זמננו, ו"האדם הגרוע" מצליח להציג את כל המאוויים ואת כל הקונפליקטים שלה בלי להידרש בכלל לשאלות על דיכוי וקורבנות ומעמד, וגם בלי לנסות להפוך אותה למייצגת של שום דבר. היא פשוט היא, זה פשוט סרט עליה, ואולי זה רק נדמה לי כי אני גבר בן גילו של הבמאי, אבל לטעמי בדיוק בגלל כל הנ"ל זו יצירה פמיניסטית במובן העמוק ביותר של המילה.