השורה העליונה

 

סרטי-הצגת-יחיד הם מסורת קולנועית שאני אוהב מאוד. התוודיתי על זה כשהסרט הדני  הנהדר "האשמים" הגיע לישראל בתחילת השנה, וזה גם הלך הרוח שבו תפס אותי "השורד", שמו העברי (מלא ההשראה, באמת חבר'ה, פשוט מפעים הדבר הזה) של "Arctic", הסרט מתוצרת איסלנד שכולו מאדס מיקלסן.

מטוס קל מתרסק בשממה הארקטית, כי תמיד חלמתי לכתוב "השממה הארקטית". הניצול היחיד הוא הטייס, איש בעל תושייה לא מבוטלת וקור רוח מרשים שמנהל את הסיטואציה באופן שמזכיר קצת את "להציל את מארק ווטני", או ליתר דיוק את הספר שהוא מבוסס עליו, "לבד על מאדים". אבל הזמן והתנאים מתחילים לעשות את שלהם, מה גם שברגע מסוים - ומאוחר מספיק בתוך 98 הדקות בכדי להיחשב לספוילר - משתנה הסיטואציה וזה כבר לא "איך אני מחלץ את עצמי מהגיהנום הקפוא הזה". כלומר, לא רק.

המסורת הקולנועית הוותיקה יותר שרלוונטית לענייננו היא סרט ההישרדות, וכבר ראינו בעבר את החיבור בינה לבין סרטי הסולו שהוזכרו לעיל - "להתחיל מחדש" היה כזה ברובו, "מים לא שקטים" ו"הכל אבוד" היו כאלה מתחילתם ועד סופם. ולמרות היעדרו של "כזה עוד לא ראינו" קונספטואלי, הבמאי ג'ו פניה (במקור מוזיקאי, במקור מברזיל, ש"השורד" הוא סרטו הראשון באורך מלא) בכל זאת מציע כאן חידוש נהדר: זה סרט ההישרדות היחיד בזיכרון שלי שבו לא מתבזבז זמן מסך על השאלה (המיותרת ממילא, לפחות ברוב המקרים) "איך נקלעתי לצרה הזאת"; סצנת פתיחה נהדרת, מהטובות שראיתי השנה, ממקמת אותנו ישר בלב הפרקטיקה של הלהישאר בחיים.

המדיניות הזאת נוכחת לכל אורכו של "השורד" (שהוקרן בשעתו בפסטיבל הסרטים חיפה תחת השם "הקוטב", ונשאלת השאלה: מה רע). גם כשהגיבור מקבל את ההחלטות המעטות אך הקריטיות הנוגעות למצבו, אין שום התבחבשות סביב "למה"; יש רק "איך". ספציפית, איך אני עובר את המכשול הקרוב, את הדבר הבא שנחוש להרוג אותי. מכשול הוא לב-לבה של הדרמה, תשאלו כל אחד שלמד אי פעם תסריטאות, והכתיבה של פניה ושותפו ריאן מוריסון מחפשת כל הזמן את הדרך הקצרה ביותר ממכשול א' ל-ב'. זה נבון וזה בעיקר אפקטיבי, מייצר בהגדרה צפייה בנשימה עצורה.  

חידוש נוסף שמציע פניה - ושאני בספק אם היינו רואים בהפקה אמריקנית - הוא היעדרו המוחלט של אלוהים מהסיפור הזה. אף אחד לא מדבר איתו או עליו, והוא מצדו אפילו לא עושה את הקטע המפורסם שלו ופועל בדרכים נסתרות. הוא פשוט לא רלוונטי. כל מה שקורה, קורה בין האדם למקום שהוא נמצא בו. לא למקום, אתם יודעים, ההוא. התוצאה היא שאין כאן נפילות מביכות לקתרזיס מזויף או לבכיינות מציקה, רק עוד מאותו אדם-נגד-טבע מזוקק שהפך גם את "שטח פראי" בשעתו לסרט חזק כל כך.

השורד
מאדס מיקלסן ב"השורד" | יח''צ: טוליפ אנטרטיינמנט

ועדיין, בסופו של דבר חסר ל"השורד" - זה לא תרגום, בחיי, זאת שירה - איזה גרוש ללירה והוא מסיים מבחינתי חצי כוכב מתחת לסטטוס של המלצה גורפת. מיקלסן נהדר, הבימוי מהודק, אבל הצטברות של מספר חולשות - תחושה שכל העסק טיפ-טיפה מהונדס מדי ושכלתני מדי, העובדה שבכל זאת כבר ראינו המון כאלה, נטייה התמכרותית של התסריט לאותם מכשולים שהוזכרו לעיל ובעיקר סיום מאכזב בדרכו - מותירה את הסרט המעניין הזה באזורי ה"לא רע בכלל". שככה ייראו הצרות שלנו, אבל בכל זאת.