הצפייה ב"מיסי מסתבכת" השאירה אותי עם תובנה עמוקה, מפתיעה, מטלטלת: מתישהו, איכשהו, למהשהו, דייוויד ספייד הפך למייקל ג'יי פוקס. אני שומע שאנשים מוצאים דמיון בין ספייד לג'ו אקזוטיק מ"טייגר קינג", אבל מה שבאמת מצדיק קריאת WTF הוא שפתאום האיש הופרד בלידתו מכוכב סרטי "בחזרה לעתיד". וזה לא שהם תמיד היו קצת דומים (אוקיי, מלבד איזו מגבלת סנטימטרים וטיימינג קומי); זה שפתאום בעשור השישי לחייהם הם נזכרו להידמות, כפי שנוכחתי לגלות השבוע כשצפיתי באיחוד הזום של "בחזרה לעתיד" ואז ב"מיסי מסתבכת", והסרט כולו נראה לי כמו סרטון דיפ-פייק מושלם שבו פוקס הושתל בתוך ספייד או להפך. הו, המיינד פאק.
העלילה בקצרה רבה: גבר שכבר מזמן היה צריך להתגבר על הפרידה מאקסית מיתולוגית (מייקל ג'יי פוקס. רגע, זה דייוויד ספייד?) פוגש במקרה את האישה המושלמת ושולח לה הזמנה להצטרף לנופש בהוואי שמארגן מקום העבודה שלו, רק מה - ההזמנה נשלחת בטעות לאישה הלא נכונה; מכאן שמו המקורי של הסרט, "The Wrong Missy". זה יהיה ממש הרסני לטוויסטים של השליש הראשון לחשוף מי זאת מי, אז בקווים כלליים, את הנשים מגלמות לורן לפקוס ("כתום זה השחור החדש") ומולי סימס ("לאס וגאס"); בתפקידי משנה מופיעים בין היתר ניק סווארדסון ("לזרום עם זה"), שרה צ'וק מ"סקראבס" (מזמן לא ראיתי אותה, והאמת שהתגעגעתי) ורוב שניידר הבלתי נמנע. כלומר בלתי נמנע בהפקות של "האפי מדיסון", החברה של אדם סנדלר, שהפיקה את "מיסי מסתבכת" עבור נטפליקס.
כמו "תעלומת רצח", הלהיט הקומי המוצלח יותר של נטפליקס בהפקתו ובכיכובו של סנדלר, "מיסי" הוא סרט למבוגרים. לאו דווקא במובן של ההומור - הוא יותר נמוך מאשר בוטה - אבל בהחלט בקהל היעד, בקאסט, בווייב. זה סרט על שכירים מדוכאים, בעלים מדכאים ונשים מבואסות (ולפחות אישה אחת מסרסת, אבל גם זה בסוג של חמיצות עייפה). במובנים מסוימים זה כמעט סרט עצוב, אלא שכתיבה שטוחה לחלוטין של גלריית הדמויות לא עושה הרבה עם הצער הקיומי שמבצבץ בין הבדיחות. בהקשר הזה בולט לרעה היחס בין כמות דמויות המשנה לאיכותן ולהצדקה הקיומית שלהן.
מה שקצת מאזן את מצב הדברים הוא הופעה נהדרת של לפקוס, קומיקאית חסרת גבולות ממילא שניכר שקיבלה מהבמאי טיילר ספינדל אישור חופשי להתחרע. הדמות שלה משוחררת ומשחררת, והיא אחראית ביי-פאר לקטעים הקומיים הכי מוצלחים בסרט, רק מה - כל הקטע של הדמות שלה, כל ההומור שהיא מייצרת, נסוב סביב העובדה שהיא טיפוס בלתי נסבל. תוסיפו לזה את דמויות המשנה המופרכות וקיבלתם יצירה שאין את מי לאהוב בה, שזאת חתיכת תקלה בסרט שבסופו של דבר הוא קומדיה רומנטית לכל דבר ועניין.
התחלתי בכוכב ולכן אסיים בו: דייויד ג'יי פוקס נראה ממש סובל כאן. כלומר, הוא אמור להיראות סובל, אבל התחושה היא שהשחקן סובל יותר מהדמות שלו. אני לא רוצה להיכנס לספוילרים חלילה, אבל אסכם זאת כך -ל"מיסי מסתבכת" היה פוטנציאל להיות מין "חייו הסודיים של וולטר מיטי" חדש (אני מתייחס לגרסה הנהדרת בכיכוב בן סטילר, לא לגרסה הישנה והמעט עבשה בכיכוב דני קיי). לפקוס היא ממלאת מקום יותר מראויה לקריסטן וויג, הרוח החיה של הסרט ההוא, ושתי היצירות בהחלט חולקות את התמה של שחרור משעבוד מחשבתי. אבל מייקל ג'יי ספייד רע מאוד, והכתיבה קהה מדי, והתוצאה היא מקרה מובהק של "אפשר לראות, אבל עדיף לראות את 'וולטר מיטי'".