האפקטים לא מספיק טובים, האקשן לא מספיק מסעיר, הנבל לא מספיק מעניין והעריכה לא מספיק מהודקת. כל הנ"לים הם חולשות משמעותיות, בוודאי בסרט גיבורי-על ובמקרה הזה גיבורות-על - הפעם יש יותר מאחת - אבל "וונדר וומן 1984" הוא שלם מוצלח מסך חולשותיו. זה לא רק עניין של מניין חוזקות, הגם שבהחלט יש לו כאלה, אלא בעיקר עניין של אידיאולוגיה. כמו קודמו בפרנצ'ייז המתהווה הזה, סרטה של פטי ג'נקינס שוב מציע מבט כל כך יפה ומלא חמלה דווקא על חולשות אנוש שזה כמעט נס בתוך המכונה הענקית שייצרה אותו - היקום הקולנועי של די. סי. קומיקס, תאגיד וורנר בקומה מעל, והקפיטליזם האמריקאי בפנטהאוז.
אז אנחנו ב-1984, סדר גודל של שבעה עשורים אחרי מועד ההתרחשות של הסרט הראשון. דיאנה/וונדר וומן (גל גדות) עובדת כאנתרופולוגית במכון "סמית'סוניאן" בוושינגטון, שם היא מתיידדת עם גיאולוגית בשם ברברה אן מינרווה (קירסטן וויג), אישה שמזהה מיד - וחומדת מיד - את העוצמות של דיאנה. ברברה עסוקה כרגע עם אבן עתיקה שאין שום ספוילר בלחשוף שהיא סוג של באר משאלות, ואין גם שום סיבה לא לומר שכאן נכנס לתמונה מקסוול לורד (פדרו פסקל), נוכל/דושבג/איל נפט דמיקולו שמעוניין להשתמש באבן כדי להפוך את הבטחתו למצוא נפט עבור משקיעיו מהונאת פונזי רעועה למציאות. אלא שלורד הוא רק הראשון שמבין מה האבן מסוגלת לעשות, וחלק ניכר מ-151 הדקות הבהחלט מופרזות של "וונדר וומן 1984" מוקדש למשאלות שמביעות כל הדמויות המרכזיות, להתגשמות של המשאלות הללו וכמובן גם לשלל מקרי ה"היזהר במשאלותיך" שנוצרים בגלל הנ"ל.
אם צפיתם בטריילר או סתם ראיתם את הפוסטרים, אתם יודעים שכריס פיין חוזר לדמותו של סטיב טרבור, המאהב של דיאנה בסרט הראשון ומי שלחלוטין מת בו. זה אמור לתת מושג כללי על מה שאותה אבן מסוגלת לעשות, ובהתאמה, הסרט נע בין התפננות על משאלות מינוריות לאזהרה מפני משאלות מסוכנות. איפשהו באמצע נמצאת הדמות של ברברה, שעוברת את המהלך הדרמטי הכי מעניין ביי פאר, ובעצם זוכה כאן למיני-סיפור אוריג'ין שלה כצ'יטה, דמות מוכרת מתוך עולמות הקומיקס של די. סי. וויג היא בחירה מצוינת לתפקיד הזה, אבל אם כבר מדברים, היא מתקזזת עם פסקל בתפקיד הנבל. נכון שהוא גם קורבן של כתיבת הדמות, אבל השחקן הזה פשוט מוצלח הרבה יותר עם הקסדה של "המנדלוריאן" על הראש. כמו כן, תראו את "המנדלוריאן".
מעניין: "וונדר וונמן 1984" נפתח בפלאשבק מילדותה של דיאנה, תחרות בין אמזונות שנראית כמו "נינג'ה ישראל" על סטרואידים, וכבר בדקות הראשונות הללו נחשפים כל המינוסים שהוזכרו לעיל, אבל גם הפלוסים: תחושה אמיתית של קסם, העצמה שאני חושב שהיא יותר כל-ילדית מאשר ספציפית ילדתית פשוט כי ג'נקינס לא עושה שום עניין מהשיוך המגדרי, ושוב המוטיב הזה של חמלה כלפי חולשות. השיא הדרמטי של "וונדר וומן" המקורי היה לטעמי הרגע שבו אנחנו צופים בזוועות של מלחמת העולם הראשונה דרך עיניה של האמזונה, קרי דמות שמסתכלת על המין האנושי מבחוץ; משהו מהרוח הזו נשמר לכל אורכו של סרט ההמשך, וגם אם הוא נתפס מדי פעם לאובר-מלודרמה על גבול השמאלץ, בעניין הזה האמנתי לג'נקינס - ולגדות, שבשלב מסוים מישירה מבט אל העיניים ואל הלב של הצופים בכנות שאי אפשר לזייף - לאורך כל הדרך. חבל רק שבאותה נשימה נשתמרו גם הרוב המוחלט של כשלי הסרט הראשון, מוויזואליה צולעת ועד מערכה אחרונה עצלה.
המון, המון יושב על הכתפיים של "וונדר וומן 1984". מסרט שהיה אמור להחזיר את הצופים אל בתי הקולנוע הוא הפך לסרט שרבים רואים בו את תחילת הסוף של מוסד אולם הקולנוע; אישית אני חושב שמוקדם מאוד לקבור את עניין הללכת לסרט, אבל אי אפשר להכחיש שזה חלק מהדרמה סביבו. מעבר לזה, מדובר בסך הכל בסרט גיבורות-העל המשמעותי השלישי (אני סופר את קודמו ואת "קפטן מארוול"), וככזה עדיין מוטלת עליו מידה של חובת הוכחה.
מבחינתי מדובר בהצלחה גדולה בשני האספקטים דלעיל. זה גם סרט שעושה חשק עצום למסך גדול, וגם כזה שמצליח - שוב - להיות לא סתם סרט גיבורי-על שבמרכזו שחקנית ולא שחקן, אלא יצירה שכל האג'נדה שלה שונה בתכלית מהרוב המוחלט של סרטי הקומיקס, בראש ובראשונה בכל הנוגע לאלימות. בהקשר הזה יש סצנה קריטית שבה ג'נקינס הולכת בדיוק למקום שבו "תלמה ולואיז" איבד אותי, ושואלת אם הפתרון לאלימות גברית הוא אלימות נשית. יא אללה, כמה שאני מעדיף את התשובה שלה על פני זו של רידלי סקוט (בכלל, אחת מתעלומות החיים בעיניי היא הפרשנות המקובלת של "תלמה ולואיז" כסרט פמיניסטי. אבל עכשיו יש לנו סרט אשכרה פמיניסטי, וגם אשכרה הומניסטי, לדבר אליו).
יכולתי למלא כרכים רק על הבחירה בשנת ההתרחשות, 1984, שפעם כבר טענתי כאן שהיה הקיץ הקולנועי הגדול ביותר אי פעם באחד הדיונים הכי מהנים והכי פחות נקראים שהזדמן לי לקחת בהם חלק. אחד מהסרטים שיצאו באותו קיץ היה "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", שמשהו ממנו - בעיקר, אבל לא רק, עניין האבנים הקסומות - מהודהד ב"וונדר וומן 1984". ג'נקינס הולכת באחת הסצנות דווקא על מחווה ל"שודדי התיבה האבודה", אבל אין ספק שהיא מודעת לווייב האינדיאנה-ג'ונסי של סרטה הנוכחי, בדיוק כמו שהיא מלאה בנוסטלגיה לסרטים של העשור ההוא, שתמיד היה ולדעתי תמיד יישאר הטוב ביותר לסרטי ילדים אי פעם.
כשג'נקינס נשאלה למה דווקא 1984, היא דיברה פחות על קולנוע והסבירה שזה עניין של רציונל כפול - גם למקם את דיאנה בתקופה שבה היא הייתה חלק דומיננטי מתרבות הפופ, וגם לשלוח את הצופה אל מה שהבמאית הגדירה כ"שיא הציוויליזציה המערבית וההצלחה של עולם שאנחנו חיים כיום במה שנוצר בעקבותיו". אני מניח שזו דרכה לומר "ערש הקפיטליזם החזירי", ואני די מעריץ אותה על זה.
בשלהי כהונת טראמפ, פטי ג'נקינס עשתה סרט שמתרחש בשיא הפופולריות של הנשיא רייגן, בשיא העשור ש"וול סטריט" של אוליבר סטון הפליא לסכם את רוחו בשורה "תאוות בצע היא טובה". אבל התסריט מאת ג'נקינס, ג'ף ג'ונס ודייויד קלהאן לא מסתפק במסר הפשטני של "אל תהיו חזירים": "וונדר וומן 1984" מבקש מאיתנו להבין *למה* נהיינו חזירים ואיך אפשר להיגמל מזה. וכבר אמרתי, אבל זה מספיק חשוב בשביל להגיד את זה שוב, שלראות את זה בא מאיפה שהסרט הזה מגיע - זה באמת נס.
"וונדר וומן 1984" מוקרן בבתי הקולנוע בארה"ב ובשירות HBO מקס, שאיננו זמין בישראל