בימוי, צילום, עריכה, תסריט והפקה. זו רשימת הקרדיטים של עמית איצקר, יוצר הסרט התיעודי "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון". על פניו יש לנו כאן עסק עם מולטי-טאלנט, אלא שלפחות על סמך היצירה הזו, איצקר בורך רק בחלק של המולטי. עושה חמישה דברים במקביל בלי להצטיין באף אחד מהם, לאמור איש של כמויות, איכות זה לחלשים. ואתם יודעים מה? לא רק שהסרט לא נפגע מזה, הוא אפילו מרוויח מנוכחותו של המולטי נון-טאלנט. כי "עצבני ומהיר" כולו עוסק לא בכישרון אלא בלהט, לא בהצלחה אלא בדרייב. איצקר הרים כאן פרויקט תשוקה על פרויקט תשוקה, וזה כל כך סוחף שהעובדה שהאיש גרוע בחמש דרכים שונות היא פשוט לא רלוונטית.
אנחנו מדברים על "הפטיפון", מועדון ההופעות הזעיר שפעל בבית השחי של תל אביב בתחילת המילניום, ועל הלייבל "פאסט מיוזיק", שכנ"ל. בראשן של שתי האופרציות עמדו אמיר שור, עמיר "ג'נגו" רוסיאנו ובנות זוגם, נטעלי גבירץ ועינב רוסיאנו; אם לא הייתם תודעתיים כשכל זה קרה, אז מספיק לומר שהלייבל והמועדון היו על טהרת האינדי (וגם זה במגבלות: בסרט מדובר הרבה על מסיבה שפוצץ שור כי "לא מנגנים אצלנו אלקטרוני"). תשאלו איזו תוכנית עסקית הייתה ללייבל של מוזיקת שוליים (שבנוסף לכל התעקש להפיץ אותה על ויניל בתזמון מושלם, בדיוק לאחר שהמדיום נכחד ועשור לפני ששב מן המתים), והתשובה היא "וואט תוכנית עסקית". הסיפור נולד מתוך הרבה אהבת מרדכי (=מוזיקה לא מתנחמדת) וקצת שנאת המן (חברות התקליטים בפרט וקפיטליזם בכלל), ובסופו של דבר לא שרד את מבחן המציאות הכלכלית והבכלל.
איצקר, שהיה בן בית במועדון – מקום שתכולתו עמדה על 50 נפש ביום טוב, רק כדי לתת פרופורציות – תיעד בזמן אמת לא מעט הופעות והתרחשויות, אבל הסרט נשען בראש ובראשונה על ראיונות, שמצולמים זוועה וערוכים פרטאץ', וכמו בגרסת הפוך-על-הפוך לבדיחה הישנה של וודי אלן על האוכל בהרי הקטסקיל, יש כאן הרבה יותר מדי מהם.
הנה רשימה *חלקית מאוד* של מרואיינים, לא כולל המייסדים שמטבע הדברים זוכים למקסימום דקות מסך: שרון קנטור, אלישע בנאי, מאור כהן, יהלי סובול, דן תורן, רמי פורטיס, דיוויד ברוזה, יואב קוטנר, אסף אמדורסקי, דנה קסלר, יהודה נוריאל, קוואמי וגל תורן. דוקו מתוסרט היטב היה מייתר בערך מחצית מהמרואיינים, אבל גם במקרה הזה מוכח עד כמה איצקר הוא האיש הנכון למשימה, מפני שדווקא מנת היתר הזו של הראשים המדברים לא מותירה מקום לספק: הדבר השולי הזה שכבר מזמן לא קיים היה חתיכת דבר גדול.
להתגעגע למשהו שלא חווית
אני הייתי תודעתי כשאנשים רקדו במועדון ותקליטים יצאו תחת הלייבל, ולא היה לי מושג שמשהו מכל זה התרחש בכלל. תרמתי לפרויקט מימון ההמונים שפתח איצקר כדי להרים את הסרט הזה כי האיש נראה לי מגניב – אתם בטח מכירים אותו כמי שמשחק את זיו בסדרת הקאלט "משיח", ממליץ לכם להכיר אותו גם כאושיית רשתות חברתיות - אבל לא היה לי מושג מה זה הפטיפון ו/או מה זה פאסט מיוזיק. מהבחינה הזו אני הקהל הכי גרוע שיכול להיות לסרט הזה, ולא רק מפני שאני מבקר קולנוע עם מקל בתחת, אלא גם מפני שאין בי טיפת נוסטלגיה לתופעה הנוסטלגית שהיצירה הזו עוסקת בה. ואתם יודעים מה? בסוף יצא שאני יושב מול "עצבני ומהיר" ומזמזם לעצמי - מטאפורית! המקל עדיין בתחת - "בוא תראה מה פספסת" (אגב, אתם רשאים לראות בתרומתי לתהליך גילוי נאות, אבל בואו. זה לא שאני אראה אחוזים מההכנסות).
אנה זק בצד, נחשול המרואיינים של עמית איצקר הצליח לשכנע אותי שהיה פה שמח טילים לפני שנולדתי, וגרם לי להצטער שפספסתי את המסיבה. עכשיו, רק כדי לסגור פינה על המקל והתחת, הנה מונולוג קצר שמשמיע אמיר שור בתחילת הסרט: "יש עולמות שבהם אני אוהב ליטוש, אבל במוזיקה ליטוש זה לא מה שמעניין שאותי. מעניין אותי שתהיה איזה אמת". זאת הייתה הפילוסופיה שמאחורי "פאסט מיוזיק" ומאחורי "הפטיפון", והיא מתקיימת אחד לאחד גם בסרט שנעשה אודותיהם: אפס אחוזי ליטוש, מאה אחוזי אמת.
אתם רוצים לראות את "עצבני ומהיר" (באתר סינמטק תל אביב נמכרים כרטיסים להקרנות שייערכו לאורך כל החודש). אם הייתם שם כשזה קרה, אז ברור למה. אבל מה שבאמת מדהים זה שאיצקר, חסר *חמשת* הכישרונות הדרושים לכאורה להצלחת סרט, מצליח לרגש ולסקרן ולהצחיק גם את מי שאפילו לא שמע שזה קרה, ובסוף זה נגמר ואתה מתגעגע למשהו שבכלל לא חווית. מי, מי נתן לו רישיון לביים.