קוונטין טרנטינו הוא חתיכת אנומליה. במובנים מסוימים הוא שייך לכאורה לעידן אחר לגמרי, הימים שאוהבים לדבר עליהם במונחים של "כשהבמאי היה מלך". אלא שזה היה בערך בין 1967 ל-1980, כשהשפעות הגל החדש הצרפתי והמהפכה החברתית של הסיקסטיז ושאר תמורות שקצרה היריעה מלתאר, הפכו את הוליווד לרגע קצרצר לעיר שהקולות הדומיננטיים בה אכן היו של במאים (בניגוד למפיקים, השליטים בה עד אז ומאז, והכסף החכם אומר שלתמיד). טרנטינו הוא הרי בכלל מהניינטיז; הסרטים שלו הם רק מחווה אחת גדולה, לפעמים מוצהרת ולעתים פחות, לתור הזהב של הסיקסטיז והסבנטיז. בדיוק מהבחינה הזאת, הבחירה שלו למקם ב-1969 את סרטו החדש, "היו זמנים בהוליווד", היא בעיניי פשוט מרגשת.
הדברים שהיו שורדים את הניפוי של "אירועי השנה 1969" - מהנחיתה על הירח, עבור בפסטיבל וודסטוק וכלה ברצח שרון טייט בידי חבורת צ'רלס מנסון - לא היו מספרים את כל הסיפור, אבל די בשלושת האירועים האלה כדי להבין עד כמה 69' הייתה גם השיא המוחלט וגם הסוף המוחלט של כל מה שאנחנו זוכרים כסיקסטיז. זה ממש צדק פואטי שהביטלס כבר לא היו קיימים ב-1970, וזה אי-צדק מוחלט שדווקא רצח אשתו של רומן פולנסקי בידי חבורת מנסון ייזכר לנצח כאקורד הסיום לאופטימיות הקוסמית של העשור ההוא. רבאק, ילדי וילדות פרחים רצחו את טייט בחודש השמיני להריונה, אותה ועוד ארבעה אנשים שבמקרה היו בדירה שלה ושל פולנסקי. 16 דקירות סכין בבטנה של אישה הרה, עכשיו לכו תשירו על שלום ואהבה. מה עשה עם זה טרנטינו? כל מה שאנחנו יודעים כרגע זה שאת טייט מגלמת מרגו רובי (עלילת הסרט מתוארת כסיפורם של שחקן ופעלולן, בהתאמה לאונרדו דיקפריו ובראד פיט, כך שלא ברור מקור החיבור בינה לבינם). על כל פנים, זה מספיק כדי להזכיר לכולנו שטרנטינו סופר את השנים שלו בקולנועית, לא בהיסטורית.
ו-1969 הקולנועית היא אנומליה בפני עצמה, כי לתהליכים חברתיים ואחרים יש תהליך חלחול שמביא אותם אל האמנות - ובמיוחד אל הקולנוע, עם הסרבול ההפקתי שלו והעלויות שלו - באיחור כמעט בלתי נמנע. לכן הוליווד תמיד הייתה נהדרת בלקלוט את הווייב הציבורי ולעשות ממנו סרטים, לרכוב על הגל, לא להניע אותו. אבל שוב, יוצאת הדופן הגדולה היא 1969: כשהעולם המערבי כולו חי בתחושה של מהפכה חברתית אמיתית, כשבשפיץ של בהוליווד פעלו לראשונה אנשים צעירים ואפילו היפים רחמנא לצלן, זה אפילו לא צריך להפתיע שאת כל החלום-ושברו של 1969 ההיסטורית אפשר היה לראות ממש בזמן אמת ב-1969 הקולנועית.
ביוני 69', חודשיים לפני רצח שרון טייט, כבר קיבלנו מג'ון שלזינגר את "קאובי של חצות". אחד הסרטים הגדולים, הקשים והמפוכחים על אמריקה בכלל ואמריקה של הסיקסטיז בפרט, סרט שבמקרה הטוב מגחיך את הנאיביות של התרבות ההיפית. חודש אחרי וודסטוק כבר יצא "אדם בעקבות גורלו" של דניס הופר, סרט שאת תחילתו אולי אפשר לקרוא כעוד טקסט נאיבי על היפים, אבל סופו מוכיח שהופר היה הכל חוץ מנאיבי בהקשר הזה. גם "קיד וקסידי" של ג'ורג' רוי היל, לכאורה מערבון קלאסי, הפליא להדהד את התחושה של איזו נאיביות שלוחת רסן שרק עכשיו נולדה וכבר באה אל סיומה. "הם יורים גם בסוסים" של סידני פולאק היה ונשאר אחד הטקסטים החברתיים-כלכליים האכזריים ביותר שיצאו אי פעם מהוליווד, בוודאי בהינתן שהנמשל היה הקפיטליזם; זה כמעט בלתי נתפס שהוא נכתב והופק עוד לפני רצח טייט, האירוע שתמיד נחשב לשעון המעורר הגדול שסיים את חלומות השוויון והאחווה של הסיקסטיז. תכלס, "המסעדה של אליס" המקסים של ארתור פן הוא אחד הסרטים היחידים מאותו שנתון שנהפכו לקלאסיקות ונשארו כאלה למרות שהוא חגג את התרבות ההיפית במקום לקבור אותה.
לא כל דבר ב-1969 הקולנועית היה נורא גדול או נורא חשוב, אבל המסה הקריטית של סרטים פשוט נהדרים שיצאו באותה שנה היא לא נתפסת. מפרנסיס פורד קופולה קיבלנו את "אנשי הגשם" העצוב והנפלא, מפיטר קולינסון את "הג'וב האיטלקי" המקורי עם מה שנראה בדיעבד כרקוויאם לכל מה שמזוהה אצלנו כ"עיצוב סיקסטיז", מהנרי האת'וויי את המערבון "אומץ אמיתי" - חד משמעית התפקיד הגדול ביותר בקריירה של ג'ון וויין - ובמיוזיקל, "הלו דולי" של ג'ין קלי הזכיר שהוליווד טובה גם בלשחק אותה כאילו שאנחנו עדיין בפיפטיז. הסרטים של 1969 הצליחו לייצר פשוט תמונה מושלמת של השנה הזאת בהיסטוריה, ללכוד בזמן אמת את התהליכים החברתיים החשובים באמת ועוד לזרוק עצם לעולם ישן שתכף ייעלם.
וגם לא מכל במאי שעושה סרט על 1969 אתה מצפה לאיזו תובנה על השנה ההיא, הקולנועית או הבכלל, אבל זה טרנטינו. הוא עושה סרטים על סרטים וזה לא צריך להפתיע שהגיבורים החדשים שלו הם שחקן ופעלולן. הסרט שלו אולי יוצא במלאות 50 שנה ל-1969 הקלנדרית, אבל החלק המעניין מבחינתי הוא הטייק שלו על 1969 הקולנועית.
אולי זה משהו אישי. אחרי הכל, ההורים שלי התחתנו ב-1969. מישהו השמיע בלופ את "Because" של הביטלס שבדיוק יצא כסינגל כשהם מימשו את נישואיהם במלון אמריקן קולוני. אולי בגלל זה יש לי איזו חולשה מיוחדת לשנה ההיא, מין רגע היסטורי שתמיד גורם לי להרגיש שנולדתי מאוחר מדי, אבל אני באמת לא חושב שזה כל העניין. כי עזבו אותי: 1969 הייתה הרגע שבו העולם כולו נאלץ להחליט אם הסיקסטיז היו בליפ על המפה הצינית של ההיסטוריה, או הרגע שבו כולנו נתחיל לשיר עם לנון את "גיב פיס אה צ'אנס". איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
תראו, עשר שנים עברו מאז שקוונטין טרנטינו עשה סרט טוב באמת. קראו לו "ממזרים חסרי כבוד". מאז יצאו "ג'אנגו ללא מעצורים" שהיה ארוך מדי אם היו מקצרים אותו בחצי ו"שמונת השנואים" שהיה, ובאמת שלא באתי להתחכם, שנוא (אני דווקא אהבתי אותו יותר מאשר את "ג'אנגו", אבל בגדול, הסרט הזה לא קיבל שום אהבה). עכשיו, נלך אחורה: לפני "ממזרים" היה "חסין מוות", סרט שאני תמיד מוכן להגן עליו בחירוף נפש, אבל אפילו במסגרת הפרויקט הדו-סרטי "גריינדהאוס" היה איכשהו פחות זכיר ואהיב מ"פלאנט טרור" של רוברט רודריגז. במילים אחרות, מאז פרוץ המילניום ראינו את טרנטינו מביא את האיי-גיים שלו בדיוק פעמיים וחצי - בשני פרקי "להרוג את ביל" (שיש הטוענים, ואני ביניהם, שחלקו השני כבר היה ככה-ככה) וב"ממזרים". ואני עדיין מבייץ כאן לקראת הסרט החדש שלו, כי יש לי הרגשה שבגיל 56, כשהוא כבר מזמן לא הניו קיד און דה בלוק ואין לו יותר שום דבר להוכיח, קוונטין טרנטינו יכול לעשות עם 1969 של הקולנוע בדיוק את מה שראוי לה: להיזכר בה בחיוך נוסטלגי מחד, ומאידך לכאוב את הרגע האחרון בהיסטוריה הקולנועית והבכלל שעוד הייתה בו מידה - אולי שקרית, אולי מסוממת, אבל הייתה - של תמימות.