15 עיבודים קולנועיים, חלקם נאמנים למחזה המקורי ואחרים שמבוססים עליו באופן חופשי, הופקו ל"סיראנו דה ברז'ארק" לפני שהבמאית-תסריטאית אליס וו החליטה להעניק לו טייק משלה. משהו בין מאות לאינסוף סרטי תיכון טיפלו באהבת נעורים נכזבת לפני ש"מותר לאהוב" של וו נכנס לטריטוריה הזאת, וסרט אחד - "סיירה ברג'ס לוזרית", שבדיוק כמו "מותר לאהוב" מסתובב אצלכם בנטפליקס - אפילו עשה כבר את מלוא הקונץ של סרט-תיכון-על-בסיס-סיראנו. אפילו הזווית הלהט"בית בסרטה של וו אינה חידוש; בשנים האחרונות ראינו סרטי תיכון שנגעו בתמה הזאת בקטנה ("The Edge of Seventeen"), בבינונית ("כמה טוב להיות פרח קיר") ובגדולה ("באהבה סיימון"). במילים אחרות, "מותר לאהוב" לא מחדש שום דבר. אבל ראו זה קטע, הוא יופי של סרט.
אלי צ'ו (ליה לואיס) היא תלמידה מצטיינת עם נטיות אמנותיות לא ממומשות שעושה כסף מהצד בכתיבת עבודות לתלמידים אחרים. החלטורה הזאת מביאה לפתחה את פול (דניאל דימר), שחקן בנבחרת הפוטבול של בית הספר שמאוהב בנערה בשם אסתר (אלכסיס למיר) ולא יודע איך לדבר איתה או בכלל. ואתם כבר יודעים לאן זה הולך אם ראיתם פעם את אחד העיבודים של (או את אחת הפרודיות על) "סיראנו": זה לא רק פול שמאוהב באסתר. גם אלי נמסה ממנה, והמכתבים שהיא שולחת לה בשמו של פול משמשים לה אאוטלט רגשי לא פחות משהם משרתים את התוכניות שלו.
>>הסרטים המומלצים בנטפליקס לחודש מאי
אנשים אוהבים להגיד שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל אני מציע תיקון: הוא נמצא בפרטים הספציפיים, בלי קשר לגודלם. במקרה של "מותר לאהוב" זה מתנקז לבניית דמותה של אלי צ'ו, שלפחות במובנים מסוימים מהדהדת את הבמאית-כותבת (אליס וו אמנם נולדה בארה"ב ולא בסין כמו הגיבורה שלה, אבל גם היא בתם של מהגרים מאסיה שהתיישבו בקליפורניה, וגם היא לסבית). אלי חיה לבד עם אביה שמנהל תחנת רכבת בעיירה שכוחת אל ובקושי יודע אנגלית, אלי היא פסנתרנית שמנגנת באורגן הכנסייתי של העיירה למרות שהיא רחוקה שנות אור מאמונה בהשגחה עליונה, אלי היא ילדה ששכחה איך להיות ילדה מרוב שהיא גם העזר כנגדו של אבא וגם האמא של עצמה. לא רק שאנחנו לומדים את כל הדברים האלה על הגיבורה, אלא שהופעה פשוט מושלמת של ליה לואיס בת ה-23 מצליחה לשקף את כולם (אולי אתם מכירים את לואיס מהחידוש של "ננסי דרו"; אני לא הכרתי, והנוכחות שלה באה לי בהפתעה גדולה ומרגשת). יש בסרט הזה רגעים בלתי נשכחים שהופכים לכאלה לא בגלל התפתחות דרמטית או קומית, אלא בגלל מילה אחת או מבט אחד של לואיס. זה בדיוק הכוח של גיבורה סופר-ספציפית דווקא בסביבה מטופלת לעייפה מבחינה קולנועית. כי פתאום הקלישאה מתחדשת, מתרעננת.
"מותר לאהוב" (במקור "The Half of it"), סרט עצמאי שנטפליקס רכשה את זכויות ההפצה שלו, זכה בפרס הגדול בקטגוריה העלילתית בפסטיבל טרייבקה האחרון. "דרמה קומית רגישה זוכת טרייבקה" זה צירוף שמבחינתי מעורר פחות ציפיות ויותר בהלה, ולרגע נדמה שהיא מוצדקת כי הדבר הראשון שאנחנו רואים זה קטע אנימציה והדבר הראשון שאנחנו שומעים הוא ציטוט של אפלטון, אבל השבח לאל - אלה בערך תחלואי האינדי היחידים שזיהיתי כאן. מאידך, זה לא שהסרט חף מבעיות. הדמות של אסתר לגמרי לא מפותחת, חלקים מסוימים במערכה השלישית צפויים למדי ולפחות קו עלילה משני אחד - זה שמעורבים בו פול ואביה של אלי, אומר ולא אוסיף - נראה מאולץ, שזה כמו נזם באף חזיר רק להפך, כי כל הקטע ב"מותר לאהוב" זה כמה הוא מרגיש אותנטי. כמה אתה מאמין, או לפחות אני האמנתי, לסיפור על אלי צ'ו.
אגב אותנטיות ואגב קווי עלילה מאולצים, הנטייה המינית של אלי אינה נושא לדיון או בכלל. היא חלק ממה שמגדיר אותה, ובהחלט לא החלק המשמעותי ביותר. עכשיו, אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: כשמישהו מבקש לנרמל משהו דרך טיפול קולנועי והופך אותו לאישיו המרכזי של הסרט, הוא תמיד-תמיד חותר תחת המטרה של עצמו - כי מה זה אישיו אם לא ההפך מנורמלי. אולי זה כי אני הטרוסקסואל שמסתכל על זה מבחוץ, אבל מאיפה שאני עומד, סרטים כמו "אור ירח" ו"מותר לאהוב", שבהם הנטייה המינית של הגיבורים אינה לב העניין אלא רק חלק ממנו, עושים יותר למען העניין הלהט"בי מכל סרט שהופך את הנטייה הזו למרכז הדרמה, לא משנה כמה טובות הכוונות שמאחוריו.
טוב, אבל גם אני לא רוצה לעשות עכשיו אישיו מהעניין הלהט"בי. בסך הכל באתי לספר על סרט נעורים מקסים, מרגש במידה ומצחיק במידה, שניכרת בו יד קלה ונעימה של במאית נבונה ושבפרונט שלו ניצבת שחקנית צעירה שאני מוכן לראות לאלתר בעוד תריסר סרטים.