האמינו להייפ, התמסרו לאוסקר באזז: מרגו רובי עושה תפקיד ראשי ששווה פסלון ואליסון ג'אני עושה תפקיד משני שממש מחייב פסלון ב"אני, טוניה", סיפורה של המחליקה על הקרח שבאמצע הניינטיז הייתה הסיפור הכי גדול בעולם.

על פניו, טוניה הארדינג היא חומר למלודרמה. ילדה דחויה לאם חד הורית ענייה ומתעללת שדחפה אותה לקריירה ספורטיבית בגיל ארבע, שאנשי הענף לא קיבלו אותה כאחת משלהם גם כשהייתה המחליקה הטובה בעולם, שהחלטה נמהרת ואידיוטית של בן זוגה ג'ף גילולי (סבסטיאן סטן) הסתיימה בתקיפה פיזית של המתחרה העיקרית שלה, ננסי קריגן. אלא שהתסריטאי סטיבן רוג'רס ראה קומדיה שחורה בתוך הדרמה, וסרט שעשוי היה להכביד לנו על הנשמה הוא בסופו של דבר אחד הקלילים והמהנים של עונת האוסקר הזאת. חיוך אחד ארוך של הנאה, לפרקים מעט סדיסטית. מה רע?

כדי למצוא מקבילה קולנועית לטון של "אני, טוניה" צריך ללכת קרוב מאוד, לשני הסרטים הכי משמעותיים בהזנקת הקריירה של מרגו רובי: "הזאב מוול סטריט" ו"מכונת הכסף". ניכר בתסריט של "טוניה" שהוא נכתב עם "הזאב" בראש, שרוג'רס ראה לנגד עיניו יצירה צינית ותזזיתית ואובר דה טופ כמו סרטו של סקורסזה; ניכר גם שהבמאי קרייג גילספי ("לארס והנערה האמיתית") ראה כי טוב בטכניקות שאדם מק'קיי השתמש בהן כדי להסביר את הרקע והמכניקה של "מכונת הכסף". התוצאה היא סרט שבמיטבו אכן מזכיר את האנרגיות של "הזאב" ואת ההברקות של "מכונת הכסף", אבל במירעו הוא בעיקר מתאמץ מדי להיות שני הנ"לים.

אדם מק'קיי יצר אינסטנט-קלאסיקה כשהכניס את מרגו רובי לאמבטיית קצף על מנת שתלמד אותנו מבוא לכלכלה בלי להרוג אותנו משעמום. המקבילה של הסצנה ההיא ב"טוניה" היא רגע שבו אנחנו צופים בגיבורה הטראגי-קומית שלנו יורה על בעלה תוך כדי שהיא אומרת לצופים "זה בולשיט, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה". זאת דרך רעננה לגמרי לספר סיפור, להמחיש את האזהרה שמופיעה בתחילת הסרט: אנחנו צופים בסיפור אמיתי, אלא שהוא מבוסס על עדויות סותרות לחלוטין. אז הנה אנחנו צופים בטוניה הארדינג עושה בעל כורחה משהו שג'ף גילולי מוכן להישבע שקרה והיא מוכנה להישבע שלא. *זה* "טוניה" במיטבו. 

אני, טוניה - ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
דרך רעננה ומצחיקה למדי לספר סיפור | צילום: יחסי ציבור

באופן אירוני, הבעיה העיקרית של גילספי ורוג'רס היא חיקוי נאמן מדי למקור: ברגעים הפחות טובים שלו, "טוניה" נסחב כמו "הזאב" באחת מ-70 הדקות העודפות שלו או מתעקש להתחכם כמו "מכונת הכסף" באחת מאינספור הסצנות שבהן מק'קיי כל כך חשש לשעמם שהוא נעשה מציק. על כף החובה של "טוניה" צריך להעמיס גם דמות משנה שלמה: שון אקהארט (פול וולטר האוזר), שומר הראש של הארדינג שיוצר במו ידיו את האסקלציה שמובילה לפגיעה בקריגן, הוא כישלון מוחלט של כתיבה, ליהוק ומשחק. אני מניח שהפנטזיה הייתה מקבילה לדמות של ג'ונה היל ב"הזאב מוול סטריט" - שמן, מתלהב, חסר ביטחון ולא מאוד חכם - אבל בעוד שהיל גנב את "הזאב", בכל פעם שהאוזר הופיע על המסך מצאתי את עצמי נאנח לאמור "עוד פעם הוא". זה שוב העניין המתאמץ, במקרה הזה המזיע מרוב מאמץ.

>>הסרט הישראלי שהפך למחזמר בברודוויי: תומר קמרלינג ונעמה רק עם הבמאי ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "מעבר להרים ולגבעות") בפודקאסט החדש בסדרת "גיקונומי פיצ'רינג"

דווקא על הרקע הזה, ההופעות של רובי ושל ג'אני עוד יותר מרשימות. בסרט שנוטה לזיופים, שתיהן מצליחות לקיים את מצוות "קיפ איט ריל" לכל אורכן של 120 בדקות. ולא רק הן: הכשלים הנקודתיים של הכתיבה והבימוי פוסחים לחלוטין על שתי הדמויות הללו. לדוגמת קיצון, טוניה הארדינג הייתה אישה מוכה (פעמיים, הן בידי אמה והן בידי בעלה); הצד הזה בסיפור שלה כתוב באיזון כל כך מדויק ומשוחק באופן כל כך מאופק שזה מעורר הזדהות בדיוק במידה הנחוצה לקומדיה שחורה. מספיק כדי שזה יהיה סרט עם לב, אבל לא מספיק כדי שהוא יהפוך שלא בטובתו לקורע לב. האמא, לאבונה, היא מרשעת על גבול מכשפת דיסני, אבל אנחנו מקבלים מספיק מידע על נסיבות חייה כדי להבין אותה. התפקיד הזה, שנכתב במיוחד עבור ג'אני, הוא הוכחה ניצחת לכך שניואנסים הם כל מה שצריך כדי להרחיק דמות מאזורי הקריקטורה. חבל רק שרוג'רס וגילספי לא שיננו את השיעור של עצמם ויישמו אותו גם על הדמויות הגבריות, שנופלות משמעותית מהנשיות בכל אספקט אפשרי.

אני, טוניה - ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
עושה מטעמים מתפקיד שראוי לקבל עליו אוסקר. אליסון ג'אני | צילום: יחסי ציבור

"אני, טוניה" הוא סרט כיפי שאין דברים כאלה, לא נטול בעיות אבל מתגמל באלף ואחד רגעי צחק-בקול-רם, והוא חייב לדבר חזק בקטגוריות המשחק באוסקר. אמנם יצאתי ממנו טיפ-טיפה מאוכזב בגלל סעיף מאמץ היתר, אלא שככה בדיוק הרגשתי גם לגבי "הזאב מוול סטריט" ו"מכונת הכסף". צדק אולי אין בעולם, אבל לפחות היגיון יש.   

 

זה כמו בסרט ההוא

בשנת 2009 עשתה דרו ברימור את הספתח שלה כבמאית. הסרט נשמע מטופש, ובמובן מסוים הוא אכן מטופש: אחרי הכל, "תחליקי" (במקור "Whip It") עוסק באחד מענפי הספורט הדביליים ביותר שהומצאו אי פעם. "רולר דרבי", הענף הזה שבו בחורות על גלגיליות רצות בסיבובים. אלן פייג' היא הנערה החדשה בעיר ובקבוצה, ברימור עצמה היא הווטרנית. זה בערך הכל. 

"תחליקי" הוא חלק ממסורת מכובדת של סרטים על אנשים שטובים בדברים מביכים, כמו צ'יר לידינג ("מעודדות צמודות"), שירת א-קפלה ("פיץ' פרפקט") או מחניים ("דודג'בול"). וכמו הנ"ל, גם סרטה של ברימור מפתיע הן בכיף הטהור שהוא מוצא בשטות שהוא עוסק בה והן ביכולת לסחוף את הצופה כמעט בעל כורחו. נסו ותיווכחו שגם את עלולים לפלוט "יש" כי אלן פייג' הרגע ניצחה מישהי בפאקינג סקטים.       

 

mako תרבות בפייסבוק