השורה העליונה -

ישישה בכיסא גלגלים, מערסלת בובה בעיניים עצומות. מהבעת הפנים שלה, מהמנח שלה, אי אפשר היה לקרוא אם היא נהנית מאשליה של שיבה לילדות, סובלת מדיסאוריינטציה, חווה שילוב של הדברים או נמצאת במצב תודעתי שבו השאלה עצמה כבר אינה רלוונטית. ראיתי אותה רק לרגע ברחוב, ועבר מאז עשור כמו כלום, אבל לך תשכח. נדמה לי שככה זה יעבוד גם עם "האב", מכל הסיבות המובנות ואולי גם מכמה שפחות: הצצה איומה, אבל איכשהו גם מלאת חמלה, אל המקום שאחרי הזיכרון.

אנתוני הופקינס הוא אנתוני (זה לא מקרי, הבמאי פלוריאן זלר עיבד את המחזה שכתב בעצמו עם הופקינס בראש), גבר שסובל מדמנציה מתקדמת, וזה בעצם הדבר היחיד שאנחנו כצופים יודעים עליו בוודאות מהרגע הראשון. זה והעובדה שיש לו בת בשם אן. אבל האם אן נשואה או גרושה? האם היא עומדת לעזוב את לונדון לטובת פריז, חשבה על זה והתחרטה או כבר עזבה? והדירה הזאת, היא שלו או שלה? וארוחת הערב, זאת עם העוף - היא כבר התקיימה או שתיערך ממש בעוד רגע?

"האב", שגרסת הבמה שלו הועלתה בישראל תחת השם "האבא" (ששון גבאי גילם את הדמות הראשית, שבמהדורה ההיא נקראת אנדרה), הוא במובנים מסוימים פוני של טריק אחד: זלר מספק לנו גרסאות סותרות של מידע, כרוניקה ואפילו ליהוק, אבל לא נותן לנו צרור מפתחות שבאמצעותו נוכל להבחין לבד בין מציאות ושטיון. זה גורם לצופה לחוות את מה שאני מניח שהוא הדבר הקרוב ביותר לדמנציה שניתן לייצר באמצעים תיאטרליים, ואני מקווה שזה לא נשמע נצלני או מה שאמא שלי קוראת סנסציוני, כי זה בהחלט לא. זה נבון וראוי ואפקטיבי.

וכן, האמצעים הם בפירוש תיאטרליים. "האב" הוא בקושי קולנוע, הרבה יותר מחזה מצולם, אבל האמת היא שזאת נקודה לזכותו; תעתועי זיכרון הם מוטיב קולנועי שקורא לתעלולי תסריט ועריכה (זולים או מתוחכמים, זאת פחות הנקודה) שבהקשר הנוכחי היו נראים בוודאי מבזים או אכן נצלניים. זה סרט שמשתמש באמצעים הפשוטים יותר כדי לגרום לנו לנסות לפענח את המציאות שהוא מתאר, וככזה הוא חוויית צפייה כמעט מושלמת. במובנים רבים זה ממש מותחן, רק שבמקום "מי עשה את זה" יש לנו עסק עם "מה קורה כאן".

אם כבר סופרלטיבים, בואו נדבר על אנתוני הופקינס. בגיל 82 הוא שוב מועמד לאוסקר, ולמרות שראיתי רק ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים בקטגוריה הזאת - את "מינארי" טרם הספיקותי - אני יכול לקבוע קטגורית שזכייה של הופקינס תהיה יותר מראויה (גם את המועמדות שלו לפרס הסרט הטוב ביותר הוא הרוויח ביושר, אבל אני פשוט לא יכול להיות בעד "האב" מול "יהודה והמשיח השחור" או "צלילי המטאל"). זה אחד התפקידים הגדולים בקריירה שלו, ומה שהכי גדול בו זה כמה שהוא קטן. האיש עצמו סיפר לפני חודשים אחדים בראיון לניו יורק טיימס שהעצה הקבועה שלו לשחקנים מתחילים היא לעשות פחות, ואני מניח שצריך לראות את "האב" כדי להבין עד כמה הופקינס לא מנסה להיות בלתי נשכח.

מעניין: את חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים" שיחק הופקינס בבירור עם אג'נדה הפוכה, ויצא עם אחת ההופעות הגדולות בתולדות הקולנוע. אבל זאת שוב שאלה של פלטפורמה, וכמו שהפשטות הקולנועית של "האב" הולמת את התוכן שלו, כך ההופעה הצנועה הולמת את הגיבור. באותה נשימה ובאותו הקשר, מלוא הכבוד מגיע לתסריט שכתב זלר במשותף עם כריסטופר המפטון על הטיפול בגיבור הזה - לא בכפפות של משי אלא במלוא המורכבות שבאה עם הזקנה, לרבות הצדדים המאוד לא מעוררי חמלה שלה.

האב (צילום: F comme Film ;Trademark Films)
לא פחות ממצוינת. אוליביה קולמן ב"האב" | צילום: F comme Film ;Trademark Films

עדיין מהצד המצטלם, אוליביה קולמן (אן) שוב מוכיחה שבשלב הזה בקריירה שלה היא לא מסוגלת להיות פחות ממצוינת; ולמרות מספר מצומצם של דקות מסך, אימוג'ן פוטס (בתפקיד המטפלת) רופוס סוול ובעיקר מארק גאטיס (לא אכנס לפרטים לגבי התפקידים הגבריים משיקולי ספוילר) משלימים אנסמבל קטן ומצוין שמצדיק לבדו את הצפייה. או ליתר דיוק מצדיק את הקושי שבצפייה, כי "האב" אינו יצירה קלה בשום אופן. אבל היא גם לא מכבידה כמו שהיא כנראה נשמעת, וזה קשור בחלקו לאיכות המשחק, בחלקו להבזקים של הומור, ובעיקרו לנכות רגשית מסוימת שהסרט סובל ממנה כמעט לכל אורכו.  

בהיותו פאזל, משחק מחשבה, כמעט בלתי נמנע ש"האב" יתקשה לסחוף רגשית. פשוט לא סביר שהצופה ישבור את הראש לאמור "מה ראיתי עכשיו" וגם יחווה הצפה מהסוג שסיפור על הורה בערוב תודעתו עשוי לייצר; הרי אלה מצבי צבירה מנוגדים לגמרי, כמעט סותרים. וזאת כאילו נקודה נוספת לזכותו של זלר בכל הנוגע למידת האיפוק, אבל האמת הפשוטה היא ש"האב" אינו מרגש כמו שהוא לופת. פחות נוגע - יותר מכה.

כל הנ"ל מתנקז לסצנת סיום שאני מניח שתהיה מדוברת מאוד, בוודאי בקרב מי שהוריהם או מכריהם חווים את הזקנה באופן המסוים הזה. אני מרגיש והרגשתי גם בזמן אמת שהייתי אמור לבכות בסצנה הזאת, אולי היחידה שבה זלר וגם הופקינס מוותרים כמעט לחלוטין על האמביוולנטיות בשם האימפקט הרגשי. אבל לא בכיתי, רק צפיתי כמו אז באישה הקטנה עם הבובה הקטנה שלה - בחמלה, כן, אבל גם בסקרנות, ואולי יותר מכל באימה.

"האב" זמין לצפייה באמזון פריים