שתי היסטוריות והיסטריה
הביטלס, המרוץ לחלל והמאבק על זכויות השחורים בארה"ב: קשה לחשוב על שלושה כותרים שונים יותר, ובכל זאת יש להם הרבה מן המשותף – החל במועד ההתרחשות (הסיקסטיז) וכלה ביכולת לספר משהו חדש על נושא שנדמה שכבר אין מה לחדש בו.
על "הביטלס: 8 ימים בשבוע" של הבמאי רון הווארד (לינקים לפרטים ולכרטיסים בשמות הסרטים המומלצים) כבר כתבתי כאן במסגרת המחייבת של "13 הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2016", וכמה משמח שב-2017 יש לכם הזדמנות לצפות בו על מסך גדול. הווארד מצליח להאיר את שנות הביטלמאניה המכוסות-לעייפה מהזווית של האנשים על הבמה, וכמה שזה נשמע מובן מאליו, אפילו ביטלופיל כמוני גילה בסרט (שישודר גם ב-yes דוקו ב-18 במאי) המון דברים חדשים. לדוגמה (אחת מני רבות): הידעתם שהביטלס הופיעו כל כך הרבה בין 1962 ל-1967 פשוט מפני שהחוזה שלהם כלהקה נוסח כך שמהתקליטים הם בקושי ראו כסף?
"8 ימים בשבוע" הוא על היסטוריה ועל היסטריה, אבל הוא בעיקר תיאור נהדר של ארבעה חבר'ה שהופכים לדבר הכי גדול בעולם. אני לא בטוח שצריך אפילו לאהוב את הביטלס כדי להיסחף עם זה.
ב"יוסטון, יש לנו בעיה" נחשפת פיסת היסטוריה כמעט נשכחת בתוך מהלך היסטורי זכור מאוד: תכנית החלל של יוגוסלביה, שבמובנים רבים קדמה לתכניות המקבילות והנודעות של הרוסים והאמריקאים. זה בעצם הסיפור שמגולל הבמאי ז'יגה וירץ': כשהסובייטים שלחו לחלל את יורי גגרין, האמריקאים נלחצו כל כך מהאפשרות של הפסד במרוץ לחלל שהם פשוט רכשו קומפלט את תכנית החלל היוגוסלבית תמורת סכום עתק - בוודאי בהתחשב בכך שהטכנולוגיות היוגוסלביות היו רחוקות מאוד מבשלות, שזאת לשון נקייה ל"לא שוות כלום".
"יוסטון" יוצא מתוך העובדות ההיסטוריות (הגישושים בין טיטו וקנדי, העסקה בין הרודן היוגוסלבי ללינדון ג'ונסון ולבסוף הכסאח בינו לבין ריצ'רד ניקסון) אל האזור הספקולטיבי-קונספירטיבי שבודק עד כמה השפיעה עסקת תכנית החלל על המלחמה הקרה כולה, ואולי אפילו על מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. בתוך התמונה הגדולה אנחנו נחשפים גם לסיפורו האישי של מדען יוגוסלבי שהושאל לארה"ב בסודיות כזאת שבמדינתו הכריזה על מותו, ולמפגש המאוד-מאוחר שלו עם בתו היחידה. מבחינה תיעודית זה חזק, מבחינה אנושית והיסטורית – בלתי נתפס.
גם "אני לא הכושי שלכם" של ראול פק (שיוקרן בהמשך החודש ב-HOT8) עוסק באפיזודה היסטורית בלתי נתפסת: שנות המאבק על זכויות השחורים בארה"ב והניסיון לעצור את המאבק הזה על ידי רציחתם של מלקולם אקס, מרטין לות'ר קינג ומֶדגר אוורס. האחרון אולי מוכר פחות מחוץ לגבולות ארה"ב, אבל חיסולו ב-1963 נחשב לרגע קריטי בתולדות המתח הגזעי בארה"ב.
מה שמייחד את סרטו של פק היא הזווית: ג'יימס בולדווין, שהיה סופר ואקטיביסט (הן בתחום זכויות האזרח והן בקהילת הלהט"ב), ניסה לכתוב ספר אישי-לאומי על שלושת הנ"ל, אבל השלים רק 30 עמודים לפני מותו ב-1987. סמואל ל. ג'קסון, בקריינות שמהווה בפני עצמה סיבה יותר ממספקת לצפות בסרט, משמיע את הדברים שהספיק בולדווין לכתוב ומשאיר לנו רק להתבאס מזה שהספר המדובר מעולם לא הושלם.
שתי אוטופיות שונות מאוד
"מועדון אוכלי החינם" של כריסטיאן טוד מציג שאלה שנראית מעשית וריאלית כמתכון לצלי חד-קרן: מה אם הממשלה הייתה משלמת לך כסף רק בגלל שהתמזל מזלך לחיות?
טוב, זה לא מופרך כמו שזה נשמע. "הכנסה בסיסית" - בעצם מלגה שמבטיחה לאדם מענה לצרכיו הבסיסיים - היא רעיון שנדון ברצינות וגם נוסה ברצינות שוב ושוב מאז שנות ה-60, ובמנעד מדינות שכולל את קנדה, ארה"ב, גרמניה, שווייץ ונמיביה. ההצדקה לכך נעה בין רעיון חברתי-כלכלי מתקדם של הפרדת ההכנסה מהעבודה לדברים מוחשיים יותר כמו החזר כנגד שימוש של המדינה במשאבי טבע - המצב הנהוג כיום עם הנפט באלסקה, ומי היה מאמין שזה לא יתפוס עם הגז הישראלי.
לצד ניסויים חברתיים שאני מניאק אם ידעתם שהיו ואני מנ-מניאק אם ידעתם שהמנהל של אחד מהם היה דונלד ראמספלד, "אוכלי החינם" עושה תרגיל פילוסופי נהדר בעצם זה שהוא מכריח אותנו לחשוב מחדש על פחות-או-יותר הכל. זה לא רק סרט מרתק - זה סרט אשכרה חשוב.
את זה אי אפשר להגיד על "האתגר", שהדבר היחיד שתרוויחו מלצפות בו הוא התחושה שנדפקתם בחיים. ועדיין, סרטו של יורי אנקראני על סצנת הבזיירות הקטארית הוא חוויית צפייה שאתם לא רוצים לוותר עליה.
בזיירות – ענף הספק-ספורט של ציד באמצעות בזים – אינה ייחודית לקטאר, אבל איכשהו זה נראה אחרת כשהבזים מוטסים ליעד במטוסים פרטיים או יושבים בלמבורגיני לצד צ'יטה מאולפת. יש מעט מאוד דיבורים ב"האתגר"; זה מהסרטים האלה שכבר בשליש הראשון גורמים לך לפעור פה גדול מרוב השתאות, ואז מאתגרים אותך לסגור אותו בשניים הנותרים. ראו הוזהרתם, זה לא קל.
שלושה פשעים מבית
בנאדם צופה בנגלה של סרטים מתוך מהדורת 2017 של פסטיבל "דוקאביב". בנאדם בוחר בקפידה שמונה מתוכם שנראים מסקרנים. בנאדם מגלה שמתוך שמונה הבחירות, שלושה סרטים עוסקים בפשעים בתוך המשפחה. נשאלת השאלה: מה נסגר, בנאדם?
"ילדי הצללים" של נועה אהרוני (יוקרן גם הוא ב-HOT8) מאיר מקום כל כך חשוך בהוויה הישראלית שצריך לנשום עמוק, ממש פיזית, לפני שצוללים לתוכו: ניצולי שואה שהטראומה שלהם הפכה אותם להורים מתעללים.
אהרוני מציגה את סיפוריהם האישיים של בני הדור השני שסבלו פיזית ונפשית ממי שהיו בראש ובראשונה קורבנות, ואם זה לא מספיק קשה לצפייה ולהפנמה, אנחנו מגלים גם שאותם ילדים גדלו להיות הורים מתעמרים בעצמם – מי במובן הנפשי ומי במובן הקשה ביותר של הרצון להיפטר פיזית מהעול של גידול ילד.
המעגליות של הקורבן שהופך לתוקף מטופלת כאן בעדינות רבה כל כך עד שהתובנה שהיא מייצרת על כלל החברה הישראלית היא מקרה מובהק של בעיני המתבונן – זה לגמרי תלוי בצופה אם לראות בזה אמירה על כולנו או רק עליהם. כך או כך, העשייה הדוקומנטרית של אהרוני שווה צל"ש: הצילום (דוד זריף), העריכה (יניב רייז-שפי) ואפילו הגרפיקה מוקפדים כל כך שאפילו יוצרי סרטים עלילתיים יכולים ללמוד מהם דבר או שניים.
והנה משהו שאפשר ללמוד מ"ההבטחה: רצח מאהבה": לעולם אל תתוודה על רצח כפול שלא ביצעת.
על הסף צריך לסייג ולומר שהגרמני יֶנס סורינג אולי כן רצח את הוריה של אהובתו, אבל סרטם של מרקוס וטר וקארין סטיינברגר יותר מרומז שזה לא קרה. סורינג היה בן 18 כשהתוודה על רצח הוריה של אליזבת הייסום, לדבריו כדי להציל את אהובתו מהכיסא החשמלי: כסטודנט ובנו של דיפלומט גרמני הוא הניח שארה"ב תסגיר אותו לגרמניה, ושם הוא ישוחרר בתום מספר זניח של שנות מאסר. טוב, אז זה לא קרה. סורינג יושב בכלא בווירג'יניה כבר כמעט 30 שנה וממשיך לטעון שלא היה לו שום קשר לרצח הוריה של אליזבת הייסום – שמצדה מסבכת את העניינים וממשיכה להצהיר מכלאה שהיא והוא עשו את זה ביחד.
"ההבטחה" (שישודר בהמשך החודש גם ב-yes דוקו) הוא חלק ממסגרת "פשע אמיתי" של דוקאביב, והוא עושה בדיוק את מה שהז'אנר הזה עושה במיטבו: משאיר אותך במצב תמידי של תהייה מי דובר אמת ומי פסיכופת.
זה נכון, עם ריבית, גם לסרט האפקטיבי ביותר ברשימה הזאת - "אימא נרצחה לי". כמעט שבוע עבר מאז שצפיתי בסרט (שמו בעברית מהדהד היטב את השם המקורי, "Mommy Dead and Dearest"), ואני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב עליו.
סרטה של ארין לי קאר (גם הוא ישודר ב-yes דוקו, ב-29 במאי, וגם ב-HOT8) נמשך רק 82 דקות, אבל החומרים שהוא עוסק בהם מספיקים לסדרה באורך של "הג'ינקס": אמריקה הכירה את ג'יפסי-רוז בלנשרד במשך שנים כילדה מתוקה, מרותקת לכיסא גלגלים, שנפלו עליה כל הקבין האפשריים של החרא – החל בפיגור שכלי, עבור בלוקמיה וכלה בשיתוק מהמותניים ומטה. האמריקאים למדו גם להכיר היטב את אמה, דידי, שטיפלה בה במסירות אין קץ והפכה את העולם כדי לארגן לבתה אירועי התרמה.
ואז דידי נרצחה. ואז הופיע בפייסבוק של ג'יפסי-רוז הפוסט "הכלבה מתה". ואז היא נלקחה לחקירה והתברר תוך שתי שניות שהיא דווקא יודעת ללכת בלי שום בעיה. גם פיגור שכלי לא נראה שם; אם כבר, מה שנחשף הוא נערה בוגרת, רגישה ואינטליגנטית.
האם דידי לקתה במקרה קיצון של תסמונת מינכהאוזן בידי שליח, כלומר טיפול שלא לצורך באדם אחר על מנת לזכות באהדה ותשומת לב? כנראה. האם הבחור הצעיר שרצח אותה עשה את זה כדי לשחרר את הבת שלה? בטוח. הוא אומר את זה במפורש פחות מעשר דקות בתוך הסרט. אבל האם דידי עשתה מניפולציה על מערכת הבריאות בעניינה של ג'יפסי-רוז, או שהבת שלה עושה עכשיו מניפולציה על בית המשפט – ועלינו הצופים – כדי לצאת נקייה מהזמנה של רצח? רגע, ואולי שני הדברים בכלל לא סותרים?
כאמור, חומרים ל"ג'ינקס" שלם ב-82 דקות. אם תראו השנה רק סרט אחד בדוקאביב, אז כבר הבנתם איזה.