ממש בסצנה האחרונה, "הבלתי רשמיים" נתן לי כאפה שייקח לי זמן להתאושש ממנה. אין כאן חשש לספוילר, כי זאת לא הייתה נגזרת של משהו שרואים בישורת האחרונה אלא של משהו שלא רואים: בשלוש מילים, "רק לא ש"ס".
הסרט על ש"ס, או ליתר דיוק המייקינג אוף שלה, מאזכר את בחירות 99' ואת הזכייה של אהוד ברק ואת 17 המנדטים חסרי התקדים של הספרדים שומרי התורה, אבל הוא לא מזכיר את הרבבות שנאספו אז בכיכר רבין כדי להרים לברק ולבקש-לאיים "רק לא ש"ס". אז אני יושב באולם, קולט את האין-אזכור, מתבאס כמו שמאלני טוב או לפחות ממוצע, ואז עולה בת קול פנימית ולוחשת, איטס נוט אבאוט יו. "הבלתי רשמיים" הוא לא על האנטגוניזם השמאלני שמעורר השם ש"ס וגם לא על הסנטימנט האשכנזי שהוא מעורר. הרגע ראיתי את הסרט, אני יודע את זה, אז למה האינסטינקט עדיין מתקומם? או, הנה הכאפה. במחי סצנה אחת - שהוא אפילו לא צילם! - הבמאי-תסריטאי אלירן מלכה גרם לי להרגיש אשם בנסיבות מחמירות בכל מה שמתכוונים אליו כשאומרים "פריבילגי".
לא בלי בתי
1983. בתו של בעל בית דפוס ירושלמי בשם יעקב כהן (שולי רנד) מסולקת מהאולפנה שהיא לומדת בה בלי סיבה אמיתית מלבד היותה בלתי אשכנזית, ומשהו אצל אבא שלה פוקע. בלי לחשוב הרבה הוא מחליט להסתער על הבחירות המוניציפליות הקרבות ולהקים גוף פוליטי של ספרדים שומרי תורה, קונטרה לשליטה המוחלטת של אנשי אגודת ישראל האשכנזים.
שני השותפים-לדרך הראשונים והמשמעותיים ביותר של כהן הם יגאל ועקנין (יואב לוי), שוחט ומוהל עם פיוז קצר ונשמה יתרה, והרב שלמה דיין שמנהל ישיבונת בתוך אטליז (יעקב כהן. השחקן, לא הדמות. ברצינות, אנשים, תתרכזו). לשלושת הסטוג'ס האלה אין מושג בתחילה עד כמה הרעיון שלהם נאיבי, ואולי דווקא בגלל זה הם מצליחים לעשות דברים שנתפסים בחברה החרדית כבלתי אפשריים – בראש ובראשונה השגת חסות כפולה, הן ממר"ן (הוא לא נקרא כאן עובדיה יוסף, אבל ברור במי מדובר), והן מהרב הליטאי שך (כנ"ל).
כתובית שמופיעה בפתיחה מציגה את הסרט כשילוב של אירועים אמיתיים ודמויות בדיוניות. כזה למשל הוא הרב טולדנו (גולן אזולאי), מי שמוצנח לתוך המפלגה על ידי הרבנים; מבחינת הביוגרפיה המפלגתית זה הסיפור של הרב יצחק פרץ, אבל הדמות של טולדנו נראית כהכלאה בין פרץ לאריה דרעי, הסלב הכי גדול של ש"ס ומי שדמותו דווקא לא מהווה חלק מהסיפור. האם זה מפני שדרעי היה שחקן שולי בימיה הראשונים של התנועה, או כדי לא למשוך את הפוקוס למקומות שמלכה לא רצה להיכנס אליהם? אני לא יודע וזה גם לא משנה. מלכה לא מסתיר מאיתנו את העובדה שהחלום הנאיבי של כהן ושות' הסתאב בפחות זמן משלוקח לכם להגיד "שלמה בניזרי" - השליש האחרון של הסרט מתאר בדיוק את התהליך הזה - והחירות האמנותית שנוטל מלכה היא אל"ף-בי"ת של קולנוע מבוסס מציאות (כלומר, את זה אני אומר לכם עכשיו, אחרי הטיפול בכאפה. בזמן אמת הייתי כאמור עמוק בהרהורי ה"מה עם 'רק לא ש"ס'").
משכופכפתי ונרגעתי, אני חושב שהבעיות של "הבלתי רשמיים" אינן מתחום היושרה אלא מאזורי העשייה הקולנועית. התסריט, לצד הדיאלוגים המבריקים, נוטה לחזרתיות משונה, כאילו כל קונפליקט צריך להיות מטופל לפחות פעמיים, מה שגורם לסרט להרגיש ארוך משמעותית מ-94 דקותיו; בימוי המצלמה חסר מעוף ונכשל ביצירת אסתטיקה-של-כיעור מהסוג שהקפיץ לשמיים את הוויזואליה של "גט"; בפעם האחת שמלכה חורג מתחומי הריאליזם יוצאת לו הסצנה החלשה ביותר בסרט; ומנגד, הסצנה הכי טובה - אכנה אותה "ביצ'יס" ואתם תבינו כשתצפו - גורמת לך להבין שיש כאן בעיית מינון: יותר מדי רגעים "גדולים", מעט מדי נגיעות אנושיות קטנות. בהפוך-על-הפוך, הבעיות הללו בולטות דווקא על רקע האיכויות הנפלאות של הסרט: שולי רנד פשוט אדיר (סצנת "יעקב כהן לא מגמגם" לבדה שווה אופיר), יואב לוי גונב לרנד את הסרט למרות אדירותו, העריכה של אריק להב ליבוביץ' מזריקה לא רק קצב אלא גם גרוב כמעט סטיבן סודרברגי, והמוזיקה המקורית מאת אופיר ליבוביץ' משלימה את הגרוב הזה באורח פשוט מושלם.
"הבלתי רשמיים" הוא סרט הביכורים של מלכה, מי שתהילתו על "שבאבניקים" של HOT, שיצר במשותף עם דני פארן. למבקרי קולנוע אסור להיות חזירים כשמדובר ביצירות ביכורים (טוב, ביצירה הספציפית הזאת אסור חזירים באופן כללי), והרושם שהותירה בי העבודה של מלכה הוא מהסוג שגורם למבקרי מסעדות להכריז שהם יחזרו לאכול כאן: כן, יש משהו בוסרי ביצירה הזאת, אבל אם זה מה שיצא תחת ידו של מלכה בסרטו הראשון, אז אני כבר מת לראות את השני.
ועכשיו, אם תסלחו לי, כמה מילים על הפיל שעומד בסבלנות בפינת החדר כבר 700 מילה.
וכל הכבוד לשרה
"הבלתי רשמיים" הוא בדיוק הסרט שבגללו ולשמו ניסתה החודש שרת התרבות לחוקק חוק קולנוע חדש. סרט מנקודת מבט מזרחית, סרט שתפיסת העולם האשכנזית היא עד כדי כך על הזין שלו שכבר סיפרתי לכם על הכאפה, סרט שמתרחש בירושלים והופק בסיוע המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ושפותח ממש היום (26.7) את פסטיבל הקולנוע ירושלים. וראו זה פלא: כל זה הופק, בוים ומופץ תחת חוק הקולנוע הנוכחי. בלי לקטורים-מטעם, בלי עולם ישן עדי יסוד נחריבה. והוא לא לבד: "גט" שהוזכר לעיל והטרילוגיה שחתם קדמו בכלל לקדנציה של מירי רגב, ומאותו צד, דווקא בעיצומה של הקדנציה שלה יצא "מעבר להרים ולגבעות" הנפלא, שהביקורת שלו על השמאל חריפה כמו משהו שאנשים מהעדה שלי לא יכולים לאכול.
רגב, אגב, כבר הספיקה לקחת קרדיט מלא על הרספקט שמקבל "הבלתי רשמיים" בפסטיבל: בפוסט שהעלתה היום (ה') היא ציינה (וטעתה) שזה "הסרט הישראלי הראשון שיפתח את פסטיהל ירושלים" וכי זאת תולדת "המדיניות הרב גונית אותה אני מובילה". טוב, כנראה היא רצתה שיישאר לה הפונט הגדול הזה של פייסבוק אז לא היה לה מקום למילים "הסרט הופק בתמיכת הקרן שהודעתי שהייתי סוגרת אם זאת לא הייתה שנת בחירות" (עדכון: הפוסט הוסר בינתיים תוך הבהרה של דובר השרה כי לא נעשתה בו שום הטעייה מכוונת. הרהור: האם עוזב ולא מודה עדיין ירוחם?).
תראו, גילוי נאות: זאת השנה השנייה שאני משמש לקטור בקרן רבינוביץ' (שדווקא לא תמכה ב"הבלתי רשמיים"; את התמיכה בסך 2 מיליון שקלים קיבל מלכה מקרן הקולנוע הישראלי). תגידו שאני מדבר מהפוזיציה, ואגיד שאתם צודקים: הפוזיציה של אחד שקרא בשנתיים האחרונות עשרות תסריטים לסרטים באורך מלא, ושאפשר לספור על אצבעות יד אחת של בארט סימפסון את אלה מהם שהיה להם צבע פוליטי מובהק כלשהו. מתוכם, החלוקה ימין-שמאל או ספרד-אשכנז הייתה בערך 1:3 לטובת הפריבילגים. במילים אחרות, זה לא שיושבת חבורת לקטורים ומתעדפת סרטים של שמאלנים: זה שנדיר מאוד להיתקל כיום בתסריטים שמקדמים אג'נדה פוליטית כלשהי, כל שכן מהסוג שבא טוב לרגב. אני חושב שהיא יודעת את זה, ושזה לא באמת מעניין אותה; כפי שנשקף מדבריה הבלתי נשכחים על תאגיד השידור הציבורי, מה שמעניין את רגב זה לאו דווקא התוכן אלא השליטה בו.
אם אנחנו רוצים עוד סרטים שיחלקו כאפות למבקרים-לקטורים פריבילגים, אנחנו צריכים להבין איך מושכים אוכלוסיות מגוונות ככל האפשר אל לימודי הקולנוע. מלכה, בוגר בית הספר "מעלה", הוא כל ההוכחה הנחוצה. זה כל הסיפור: אם נביא אותם, הם יבנו. עוד לא פגשתי את הלקטור שידחה פרויקט כמו "הבלתי רשמיים" רק כי זה מנוגד למעטפה שלו בבחירות; אולי אנחנו שמאלנים, אבל אנחנו פשוט לא מסוגלים לעמוד בקסמו של תסריט טוב.