1) המלצת למישהו על סרט? מבחינתו הנפקת לו תעודת אחריות של מינימום קיה פיקנטו.
שמעתי אינספור וריאציות על "ראיתי אתמול את הזה שהמלצת עליו, אתה חייב לי שעתיים ו-120 שקל" לפני שהבנתי את הקטע: כשמבקר קולנוע ממליץ לפלוני על סרט, האחרון נוטה לראות בזה פרויקט מחויבות אישית. ואם פלוני סבל, זה לא באשמת הבמאי או השחקנים או האולפן: זה בגלל מי ששלח אותו לראות את הדבר הזה.
התגובה האינסטינקטיבית שלי לרפלקס ההאשמה הזה היא "לא סרט של אבא שלי, שחרר את ראבי", אבל האמת היא שיש כאן לקח יותר עמוק מזה: מאחורי כל ביקורת, מושכלת ככל שתהיה, עומד הטעם הישן והטוב. האהבתי/לא אהבתי, שהוא תמיד תלוי העדפות אישיות ותמיד משפיע על הניתוח שאנחנו מציעים לאחר מעשה, כי מהי ביקורת אם לא רציונליזציה של טעם אישי. אז ב-25 שנות כתיבת ביקורות קולנוע נדמה לי (או לפחות אני מקווה) שלמדתי קצת צניעות, כי הטעם שלי לא שווה יותר או פחות משל כל ג'ו-שמו. מכאן צף ועולה הסעיף הבא:
2) כולם שונאים מבקרי קולנוע כי כולם חושבים שהם יכולים להיות מבקרי קולנוע, וחלקם צודקים.
כשביקורות שלי התחילו להופיע בפלטפורמות שמאפשרות תגובות, הופתעתי מעוצמות האנטי שהן מייצרות. קראתי אינספור וריאציות על "אתה איש טיפש ולא הייתי נותן לך לבקר קרובים בחדרה" לפני שהבנתי את הקטע: ההבדל היחיד ביני לבין כל חובב קולנוע רציני הוא שאני קיבלתי פלטפורמה לכתוב בה מה אני חושב על סרטים. מכל שאר הבחינות אני לא שונה מקוראיי/גולשיי/שונאיי עכברי הסרטים, שמרגישים, ובצדק, שהידע שלהם ודעתם על כל סרט נתון תקפים לפחות כמו שלי. הרי אין לי אפילו השכלה אקדמית בתחום הקולנוע או בכלל, לא תואר לי ולא הדר, רק מקרה חמור של אהבת קולנוע ומלא מזל.
בשנת 1993 התקבלתי לעבודה ב"מעריב לנוער" כשליח *בתוך* הבניין. איי שיט יו נוט, התפקיד שלי היה להעביר דברים ממחלקה אחת לאחרת במסדרונות האינסופיים של בית מעריב בתל אביב. אלא שזאת הייתה הגדרת התפקיד שלי ל-48 שעות בדיוק, פרק הזמן שחלף עד שהעורך דאז אמנון בירב ועורך התרבות דאז יוסי חרסונסקי שמעו אותי אוכל ראש כזה או אחר לגבי סרטים ונתנו לי צ'אנס להיות המבקר של העיתון. זאת הייתה ההתחלה, היא קרתה בפוּקס, והעובדה שכבר רבע מאה ברציפות יש מי שנותן לי במה היא אם כל הפוקסים. במילים אחרות, הרווחתי ביושר את הטוקבקים ואני מקבל באהבה את השנאה. בינינו, גם אני לא סובל אנשים שעושים דברים שברור לי שאני יכול לעשות יותר טוב מהם.
3) בעצם יש גם אנשים ששונאים מבקרי קולנוע כי נמאס להם לקרוא איך הם עומדים להרגיש. כל מבקר, קולנוע או לא, צריך לקרוא את ספר הכללים של רוג'ר איברט. כל מבקר רשאי גם לא להסכים איתו, אבל הסעיף הראשון של איברט המנוח הוא באמת־באמת כלל הזהב של הביקורת באשר היא: אל תגיד לקורא שהוא עומד לשבת על קצה הכיסא. תגיד ש*אתה* ישבת על קצה הכיסא. זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי על העבודה של כתיבת ביקורת גופא: כתוב על מה שאתה חווית. זה האדם היחיד שיש לך גישה לתוך הראש שלו.
4) אם מבקרי קולנוע היו חשובים אי פעם, אז זה היה פעם. לפני הדיגיטל, לפני הרשת החברתית, לפני imdb ולפני Rotten Tomatoes, מבקרי קולנוע בגופי תקשורת מרכזיים היו עשויים לחרוץ את גורלו של סרט. אבל גם בשנות שלטונו הבלעדי של הפרינט זה לא היה אירוע שכיח - לראיה, מעולם לא היה מתאם אמיתי בין טעמם של המבקרים להצלחה או כישלון בקופות - ובימינו זה נדיר כמו עמדה עקבית של יאיר לפיד.
במקרה הטוב, מבקרי קולנוע בני זמננו מעניקים ערך מוסף בזכות ידע או יכולת ניתוח, שהם באמת היתרונות היחידים שלנו על פני חובבי סרטים שאינם מבקרים. במקרה הרע אנחנו פוצים שמגיע להם כל מה שהטוקבקיסטים מאחלים להם. אני מנסה לזכור את זה בכל ביקורת שאני כותב, ואם אני שוכח, אז בחדר העבודה שלי פתוח "המלך צב-צב" מאת דוקטור סוס על הסיפור "הארנב החשוב בעיניו". לא מכירים? אז זה על יצורים לא חשובים והנטייה שלהם לחשוב שהם כן. מאוד מומלץ אם אתם בריות.
5) אין קהל גרוע יותר מקהל של הקרנות עיתונאים. להיות מוזמן לצפות בסרט לפני שהוא יוצא, ועוד בחינם, זו פריבילגיה נפלאה במשלח היד שלי - בניכוי האנשים האחרים שמוזמנים לאירועים האלה. אני לא מדבר חלילה על הקולגות שלי, אלא על אנשים מז'אנר ה"הבנתי את הבדיחה". זה קיים גם בעולם האמיתי, אבל נפוץ במיוחד בהקרנות עיתונאים: התסריטאי הכניס בדיחונת פנים־קולנועית שמטרתה לעורר חיוך קל על פניו של יודע הדבר? ההוא בשורה 7 פורץ בצחוק תמרורים. "הא!", הוא נשנק לאמור "הבנתי את הרפרנס"; "הי!", הוא מתפוצץ לאמור "שלא תחשבו שזה פסח עליי"; "הו!", הוא רוטט לאמור "אני בעניינים ואתם לא". ואתה לא רשאי לרצוח אותו או אפילו להשתיק אותו, כי לך תדע, אולי הוא האחיין של אורי קליין.
6) אין כיף גדול יותר מלראות את השם של עצמך על פוסטר של סרט שאהבת. יש מבקרים שלא אוהבים את זה, אבל אודה ולא אבוש: בכל פעם שכרזה של סרט מתהדרת בביקורת פרי עטי, זה עושה לי את זה בקולקציה שלמה של רמות. הפעם הראשונה הייתה בשנה שבה התחלתי, 1993: על הכרזה של "עולם מושלם" הופיע ציטוט שלי, "בעולם מושלם היו יותר סרטים כאלה בסביבה". איזה משפט צולע, אה? אבל לא יעזור כלום, לראות אותו שם ליד הפרצופים של קווין קוסטנר וקלינט איסטווד היה משהו שנצרב חזק וטוב בתודעה.
אנחנו לא חשובים ולא שווים יותר מכל עכבר סרטים אחר, אבל מדי פעם יש לנו הזכות לתרום משהו להייפ או אפילו להצלחה של סרט שמגיע לו. כשאני חושב על זה, זאת פריבילגיה גדולה יותר מאשר לא לשלם בכניסה.
7) בסוף כולנו אנטון אגו. זוכרים את מבקר המסעדות מ"רטטוי", אותו אדם קשה עורף ולב שפתאום נזכר למה הוא נכנס לביזנס מלכתחילה? שבמחי זיכרון אחד מבית אמא תופס שהוא לא אדם שאוהב להיות מבקר אלא אדם שאוהב אוכל?
אז זהו, שבשבוע רע אני אנטון אגו של תחילת הסרט, מבקר קפוץ תחת ותו לא. אבל בשבוע טוב או פשוט אחרי סרט טוב, אני אנטון אגו של הפלאשבק. לא רק הילד שאבא לקח אותו ל"שובו של הג'דיי" והוא התאהב בבת אחת בקול ובנוע, אלא גם המבוגר שזוכר שבגלל זה הוא כותב כבר 25 שנים על סרטים. אני רק מקווה שהפלאשבק האישי שלי ימשיך לצוץ לי, כי איזו סיבה אחרת יש כבר לכתוב ביקורות על סרטים.