אחת התובנות היפות ב"ספילברג", הדוקומנטרי העילאי של HBO על (בכל הכבוד למרטין סקורסזה) הבמאי הגדול ביותר הפעיל כיום, היא שיש במאים שעושים סרטים מסחריים גדולים, יש כאלה שעושים סרטים אישיים קטנים - ויש את סטיבן ספילברג, שעושה סרטים אישיים גדולים. זה לגמרי מדויק, כי חלק אינטגרלי מהגדולה של ספילברג הוא היכולת לשאוב מתוך עולמו הפנימי סיפורים שסוחפים ליטרלי את העולם כולו; באותה נשימה, בפעם האחת שהוא עשה סרט קטן, זה נגמר במפח נפש גדול. הקריירה של ספילברג ידעה מורדות לפניו ("1941", "הוק"), אבל "טרמינל" מ-2004 היה ונשאר נקודת השפל.


ספילברג, "מלאכים באמריקה" ולאה רבין: טוני קושנר בריאיון ל-mako


והנה בא "הפייבלמנים", הסרט הקטן השני של ספילברג וגם סרטו האישי ביותר עד היום (כלומר, הוא היצירה האוטוביוגרפיות הראשונה שלו. האם הוא באמת "אישי" יותר מ"אי.טי", שבדיוק כמוהו נולד מתוך החוויה שלו כילד להורים גרושים? זה דיון ששווה לנהל בהזדמנות). על רקע הטראומה של "טרמינל" והעובדה ש"סיפור הפרברים" מ-2021 היה נקודת אור ברצף די חשוך של ספילברג ("העי"ג", "שחקן מספר אחת"), היו די והותר סיבות לחשוב שטוב זה לא יהיה. ואכן, 151 הדקות של "הפייבלמנים" לא היו טובות; הן היו נהדרות.

שנות ה-50. סמי פייבלמן (גבריאל לבל, שחקן שלא הכרתי עד כה ועכשיו אני מאוהב בו) יודע מאז הסרט הראשון שראה – "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל ב. דה מיל – שהוא רוצה לעשות סרטים. אביו, ברט, מהנדס מחשבים במקצועו (פול דנו), רואה בזה לא יותר מתחביב; אמו של סמי, מיצי, בעצמה פסנתרנית לשעבר ומקרה קלאסי של נפש אמן הומייה (מישל וויליאמס, בתפקיד שכמו הסרט כולו רק משתבח בנקוף דקות המסך), דוחפת את בנה בכל הכוח להגשים את ייעודו. 

כשהקלפים הראשונים האלה נפרשים על השולחן, בדגש על סצנת הפתיחה הנהדרת שבה אנחנו צופים עם סמי הילד ב"ההצגה הגדולה בתבל", "הפייבלמנים" נראה בעיקר כמו סרט אוריג'ין של במאי קולנוע (ונגיד ששמו פייבלמן ולא ספילברג, למרות שאכן נלקחו כאן חירויות אמנותיות מסוימות שמצדיקות את הגדרת היצירה כ"סמי-אוטוביוגרפית"). מין "סינמה פרדיסו", רק באמריקה ועם פחות נשיקות. אבל הלב הרגשי של "הפייבלמנים" נמצא דווקא בקרע בין ברט ומיצי, והיצירה כולה מוכיחה לנו באותות ובמופתים איך הקולנוע של ספילברג והסיפור המשפחתי שלו חד הם, ולא רק מהטעמים המובנים מאליהם והנוכחים ממילא ברבים מסרטיו – יהדות ואנטישמיות, גירושים ונטישה – אלא במובן העמוק ביותר של החיבור. ספילברג, אומר לנו "הפייבלמנים", נעשה הבמאי שהוא מפני שהקולנוע מאפשר לו לגעת – ולשלוט, או לפחות להעניק לו אשליה של שליטה – במה שמפחיד אותו.

זה כאילו מתבקש. הרי ספילברג עשה את הפריצה שלו בסרט הטלוויזיה "דואל", יצירה מפחידה מוות (עד היום, נסו ותיווכחו) על משאית שנחושה להרוג אדם; וכבש את העולם עם "מלתעות", שגרם לדור שלם פוביית ים; והלחיץ דור אחר עם "פארק היורה"; וממש באותה שנה יצר את "רשימת שינדלר", שמצד אחד לא ניתן בשום אופן לשייך לז'אנר האימה, אבל הוא מהסרטים המפחידים ביותר שנעשו אי פעם. אבל רק עכשיו, כשספילברג בעצמו נותן לנו את מפתח הפחדים ומציע להשתמש בו, אפשר לראות איך הבדידות ב"אי.טי" והנטישה של האב ב"מפגשים מהסוג השלישי" ואפילו התלישות של "טרמינל" הם חלק מאותו פאזל שבו סטיבן ספילברג מנסה לאלף את פחדיו. במובן הזה, גם אינדיאנה ג'ונס העשוי ללא חת הוא חתיכה הכרחית, כי פתאום אתה מבין למה איש רדוף פחדים יצר דמות אהובה כל כך של אדם שלא מפחד משום דבר (אוקיי, חוץ מנחשים).

"הפייבלמנים" הוא סרט מקסים. אני לא זוכר מתי השתמשתי בשם התואר הספציפי הזה כדי לתאר יצירה קולנועית, אבל קשה לי לחשוב על תחליף הולם, כי הדבר הזה אשכרה הילך עליי קסם. בדרך הביתה, כשניסיתי לחשוב למה הוא כל כך מוצלח איפה ש"טרמינל" היה כל כך לא, הגעתי לכלל החלטה שזה בעצם נורא פשוט: כי ספילברג חזר כאן לעסוק בנושא האהוב עליו, פשוט בסגנון מעט שונה. הרי מהו "הפייבלמנים" אם לא עבודה של במאי שמציג לנו בקולנועית שוטפת את האם-אמא של פחדיו? 

מה הלוז – 21.11- סרטים - הפייבלמנים (צילום: סרטי יונייטד קינג)
לגעת במה שמפחיד. "הפייבלמנים" | צילום: סרטי יונייטד קינג

תראו, אני מעריץ של ספילברג. גם לזה אין מילה אחרת: מגיל שבע ("שודדי התיבה האבודה") אני צופה בו בזמן אמת, מגיל שמונה ("אי.טי") אני מבטא את שמו בחרדת קודש, ובמשך השנים נתקלתי בכמה וכמה ניתוחים מפוצצי-תודעה של יצירתו. אחת מהן הייתה בדיוק לפני עשר שנים, כשספילברג סיפר בראיון ל"60 דקות" על גירושי הוריו והסב את תשומת הלב לכך שגם בחיים וגם בסרטיו, הוא עבר תהליך ממושך של השלמה והכלה של דמות האב; אחרת ומרגשת אפילו יותר הייתה ב-1999, כשספילברג התארח אצל ג'יימס ליפטון המנוח ב"הסטודיו למשחק", והשיחה נדדה מהגירושים הטראומתיים של הוריו אל "מפגשים מהסוג השלישי".

ליפטון: "אני לא מתכוון לעשות מזה עניין גדול מדי, אבל אשאל אותך שאלה: אביך היה טכנאי מחשבים. אמך הייתה מוזיקאית. כשספינת האם נוחתת, איך היא מתקשרת עם בני האדם?".

ספילברג: "הו, זאת שאלה טובה. אני אוהב את זה".

ליפטון: "הם משמיעים מוזיקה בעזרת מחשב, והם מצליחים לדבר איתנו".

ספילברג: "הייתי רוצה לומר שהתכוונתי לזה, שהיה לי ברור שמדובר באבי ובאמי, אבל עד לרגע זה –".

ספילברג צוחק. הקהל צוחק. הקהל מוחא כפיים. ספילברג משתתק, מרצין ולבסוף אומר: "אני מודה לך על זה". 

"הפייבלמנים" משווה ומעלה על הרגעים הטלוויזיוניים האלה, קושר בלי ללחוץ חזק מדי את האדם ליצירתו, את השבר המשפחתי לדרייב האמנותי, אפילו את האנוכיות של בגידה בנישואים לאנוכיות של אדם שרק רוצה שיריעו לסרטיו. יש בו תובנות נפלאות על קולנוע – חכו לסצנה שבה אחד המצולמים של סמי פייבלמן מאשים אותו במה שניתן להגדיר רק כהאדרה מסרסת – לצד חקירת עומק של משפחה לאורך המשבר המגדיר שלה, אבל מה שבאמת מפעים כאן הוא שזה לגמרי הא בהא תליא. מקשה אחת של הבנה באשר לאיש, למשפחתו, לפחדיו וליצירתו.

רק על ארבעה סרטים חתום ספילברג כתסריטאי. "מפגשים מהסוג השלישי", "פולטרגייסט", "AI" ועכשיו "הפייבלמנים", שכתב במשותף עם טוני קושנר (מי שכתב לספילברג גם את "לינקולן", אפרופו דמויות אב). מה אני אגיד לכם, יהיה ממש נחמד מצד האקדמיה להעניק לו הפעם אוסקר על תסריט. זה המינימום שאפשר לעשות בשביל אחד הסרטים הנבונים ביותר, המרגשים ביותר וגם המאופקים ביותר – במובן של היעדר יעף עצמי, וגם במובן של היעדר פאתוס – שנעשו אי פעם על אמן, ועוד בידי עצמו. נכון, אחרי הפתיחה הנהדרת עוברות ככה 20 דקות לפני ש"הפייבלמנים" מתביית סופית על הטון והתמה שלו. אבל כשזה קורה – וואי, איזה קטע. אני מחפש סופרלטיב, וקולט שהמחמאה הכי מדויקת היא שזה פאקינג ספילברג.